"משהו משתנה...."
שמעון אומר לי, מוציא סיגרית מלבורו מהפה, נושף לאוויר את
העשן.
אח, ואיזה רגע סוריאליסטי. מולנו המדשאות הגדולות של הקיבוץ.
שמש, שקט של יום שבת.
זה הרעש של אזור צפון. איזו תמונה, איזה נוף.
"מה משתנה בדיוק?" אני שואלת, נשענת לאחורה, מפזרת את השיער
בצורה נשית ועדינה, עושה פוזה של בר רפאלי ומרשה לשמש ללטף את
הפנים שלי.
"אנחנו, אני...גם את. דברים משתנים" הוא ממשיך לעשן בקצב קבוע
את הסיגריה, וכשהיא נגמרת הוא מוציא עוד אחת. אבל לי זה לא
מפריע. בשבילו? הכל.  גם את הבריאות שלי, למרות שהיא לא משהו,
בכל זאת...אסטמה.
"אנחנו? אני לא ידעתי שאנחנו משתנים. אנחנו נראים לי אותו דבר
האמת...חוץ מהצבע שלך בשיער, כחול מדי בשבילי." מסתכלת על הדרך
שבה הוא בוחר להתמודד עם הביקורת שלי. עוד שאיפה מהסיגריה,
אפילו לא רוצה להסתכל עלי, פגעתי לו באגו עם הערות על השיער.
" זה, זה מה שאני אוהב אצלך..." פתאום הוא מכבה את הסיגריה,
תוקע אותה בדשא, כמה עלים יבשים נשרפים מתחתיה, הנקודה האדומה
נכבית.
"את זה שאת תמיד יודעת איך...איך, להיות מצחיקה כשמדברים על
משהו רציני." ועכשיו בלי הסיגריה הוא מרגיש לבד, אני חושבת אם
לחבק אותו. איך אפשר להיות כל כך בודד, כל כך לבד. וזה כואב לי
שאני לא שם בשבילו. פקעת רגשות קטנה שלי השמעון הזה. פתאום
המבט הבוגר הופך למבט של ילד. הוא קובר את הראש בין הידיים,
ורואים שרע לו.
"יש עוד אנשים שראו אותך ככה חוץ ממני...?" אני לוחשת באוזן
שלו, מעבירה את האצבעות על הלחי.
"אני לא יודע....אני חושב שלא."  והוא לא בוכה. ככה זה. יש
גבול לרגשנות, עד דמעות.
"וזה אף פעם לא השתנה."  אני מעבירה את גב כף היד שלי בעדינות
על הפנים שלו.
"נכון, זה אף פעם לא השתנה."הוא חוזר על דבריי. ואני חושבת
שאני רואה דמעה בקצה של העין שלו, ואני בודקת שהיא אולי שם,
אבל היא לא.
"אני אוהבת אותך, וגם זה לא ישתנה." הוא מעיף את מבטו אליי.
אני מלטפת את העורף שלו, המצח שלו נוגע במצח שלי. אני מחייכת
אליו כמה דקות, מריחה את ריח הסיגריות מהנשימה שלו, ואיך שהוא
זה עושה לי טוב לדעת, שהוא מעשן...לא משתנה. גם לא בשבילי.
"את יודעת, הרגע גילית את הסוף...."
"הסוף של מה?"
"של הסיפור שאת תכתבי על זה..." אני מחייכת. מסתבר שגם אני לא
משתנה.
"לפחות הסוף טוב...."
ולפני שהספקתי להרהר בו, בסוף הזה, השפתיים שלו נגעו בשלי,
והתנשקנו. עם טעם של סיגריות, טעם רגיל, מוכר. שאני לא שוכחת
גם עכשיו.... טעם של סוף טוב.