שמנמן, קצת נמוך, עם עיניים חומות וקוצים קטנים. ואפילו זנבנב
קטן. פשוט בהמה. וכמו בטטת טלוויזיה, הוא ישב על הכורסה עם
הרגליים השולחן, פיהוק בלי יד על הפה ואמר בקול עצבני:
"נו, איפה הנעלי בית שלי?"
ושני ניגשה אליו, עם הנעליים שלו. וזה היה הבוקר שאחרי. שתתה
מן הכוס שעל השולחן, הוא תקע גראפס ענקי מגעיל והיא הסתכלה
עליו במבט של סלידה. והוא אמר:
"היה נחמד אתמול, לא?"
היא דווקא נהנתה איתו אתמול, אחרי הכל, שניהם קבעו למין. בלי
התחייבויות. ואחרי שהיא הלכה, הוא נשאר לבד. חושב על הזיון
מאתמול ואז הוא קיבל פלשבק של כל הזיונים בחיים שלו. החבר'ה
היו קוראים לו "הזיין". כי הוא באמת זיין מלא. הרבה מין. מתענג
לו עם חיוך על השפתיים, ופתאום משהו נחת עליו. כמו פסנתר
מהקומה השלישית, משהו כבד מאוד נחת עליו. מין רטט כזה מצחיק
בלב, שגרם לו לצחוק על כלום. הוא נזכר בבדיחה הטיפשית של שני
אתמול, אפילו שהיא לא יודעת לספר בדיחות. והוא צחק, פשוט
התגלגל על הבטן וצחק.
לאחר לגימה מן הכוס של שני שעמדה לידו, הוא נרגע. ונשם נשימה
כבדה ועמוקה. והלב? הוא הרגיש דפיקות חזקות, דפיקות שלא היו לו
מאז כיתה ט', כשהוא הציע חברות לענת.
לא יודעים למה, אבל לאחר שבוע בערך, הוא התקשר לשני ואמר שהוא
רוצה להיות איתה בקשר רציני. ושני? לא, היא לא רצתה, לא הייתה
מעונינת.
אולי זה הדחף המאצ'ואיסטי של-אני-יכול-להשיג-הכל ואולי זה משהו
אחר - הוא רדף אחריה, אבל לא הצליח. גם מכתב הוא כתב. כתב לה
מכתב, ולא אי מייל עלוב, בכתב יד. בעט. כתב לה שהוא רוצה אותה,
להיות איתה הוא רוצה. שהוא אוהב אותה. והוא יבין אם היא לא
תכתוב בחזרה. וגם שרף את המכתב בצדדים, עם מצית, כמה רומנטי.
ובאיסיקיו, היא התעלמה ולא החזירה הודעה. ובערב אחד, הוא ראה
אותה. עיניהם נפגשו והיא אמרה לו שזה מחמיא לה, אבל היא לא
רוצה אותו. והכי מוזר, שהוא סיפר לי, שהוא נכנס לדיכאון בגללה,
ולקח לו לא מעט זמן להתגבר.
וכשהוא סיים לספר, הוא אמר:
"את רואה, גם לבהמות יש רגשות" וחייך.
ואני? אני הוקסמתי. |