הגעתי למסקנה שכל העולם בנוי מנקודות קטנות כאלה, פיקסלים, כמו
ב"מברשת צבע" או "צייר", או איך שלא קוראים לזה. מה שגרם לי
להגיע מסקנה הזאת היה שבוקר אחד הכנתי קפה, ושמתי לב שהסוכר
והקפה לא מתערבבים. נוצרה לי מן תערובת חומה-לבנה שכולה מורכבת
מנקודות קטנטנות.
מאוחר יותר הדלקתי את המחשב וחיפשתי שם את "מברשת צבע" או
"צייר", או איך שלא קוראים לזה, אבל כנראה שדוד מחק לי אותם.
בכל מקרה דבקתי עם התיאוריה שלי על הפיקסלים. כשסיפרתי לדוד
הוא אמר שזה בולשיט, ושבעולם האמיתי אין פיקסלים, רק במחשב.
שאלתי אותו אם הוא מחק לי את "מברשת צבע", או "צייר", או איך
שלא קוראים לזה, אבל הוא אמר שהוא לא נגע במחשב שלי, וביקש
שאני אכין לו קפה.
אתמול בלילה בכיתי. סתם, ככה, בלי סיבה. לא שמעתי שיר עצוב
ברדיו, אף אחד לא מת, סתם. הסתכלתי על הדמעות שזלגו לי על
השרוולים והרטיבו אותם. את הטלוויזיה כיביתי, כי ככה הכל היה
מטושטש ולא הצלחתי לראות כלום. עמדתי ליד החלון ולא טרחתי לנגב
את הדמעות. הבריזה מהים ייבשה לי אותן.
זה כבר הרבה זמן שאני ככה, לא מתפקד. לעבודה כבר מזמן הפסקתי
להגיע, וחברים סיפרו לי שמכתב הפיטורים מחכה לי על השולחן.
השולחן הירוק והרקוב במשרד שלי. את חברה שלי עזבתי. טוב, זה לא
מדויק. לא בדיוק עזבתי אותה. פשוט הפסקתי להתייחס אליה. לא
התכוונתי שהיא תעזוב אותי, אבל היא עזבה.
ברדיו ניגנו מוזיקה רגועה באותו הערב. צלילים כאלה שחודרים,
אבל לא יותר מדי משפיעים. לא כאלה שלוקחים אותך לנירוונה, סתם
כאלה שנחמד שיהיו ברקע.
באחת עשרה ודקה, ועשרים ושש שניות, לא הרגשתי כלום. הסתכלתי
בחלון והכל היה שקט מדי, והרוח הייתה מדי. חזקה, וחלשה, באותו
הזמן. אחרי השנייה הזאת שלא הרגשתי כלום, כמובן שהגיעה סערת
רגשות שתחפה על זה. חשבתי על כלום וזה ריגש אותי מדי.
העניין הזה עם הפיקסלים שיגע אותי, במשך כמה חודשים אחרי
שעליתי עליו. פתאום כל דבר שראיתי ברחוב נראה לי כמו גוש מושלם
של פיקסלים צבעוניים, כמעט זהים אבל שונים רק בצבע, מחוברים.
התחלתי לנתח כל דבר לפיקסלים והגעתי למסקנות: מכתב פיטורים -
5000 פיקסלים. הפנים של חברה שלי - 36,000 פיקסלים.
אחרי השיר הזה ברדיו, הם עברו לשדר את החדשות, אז כיביתי.
הלכתי למקלחת ושטפתי את הפנים במים קרירים. הסתכלתי על עצמי
במראה וחייכתי.
אני חושב שבכל קבוצה יש את הפיקסלים החשובים, הפיקסלים שמחברים
את כל התמונה, ואת הפיקסלים הצדדיים שלא בטוחים אף פעם אם באמת
צריכים אותם או לא. אלה שלפעמים מוחקים בלי רגשות אשם.
אבל המראה לא חייכה אליי בחזרה. העיניים שלי היו אדומות והשיער
שלי היה רטוב ומבולגן.
אני חושב שבמובן מסוים, אני פיקסל צדדי. כן, בתמונה הגדולה של
כדור הארץ, אני פיקסל צדדי מיותר שאף אחד לא צריך ושאפשר לוותר
עליו בקלות, בלי רגשות אשם.
כשיצאתי מהמקלחת הלכתי למטבח והכנתי קפה. ראיתי איך הסוכר
והקפה מתערבבים וחשבתי על איך שאם אני אוציא גרגר אחד של קפה
או של סוכר, זה בכלל לא ישנה את הטעם של הקפה. זה רק חיזק את
הטענה שלי על הפיקסלים הצדדים.