הלילות בים תמיד נעימים בשלהי ספטמבר. נושבת רוח קרירה והחול
לבן ונקי. אני יושבת עליו ומשרטטת אותיות שהופכות למילים,
לשמות. פתאום אני רואה משהו לבן קבור בחול. יש לו מגע עדין
ואני מתחילה לחפור סביבו.

שלוש שעות קודם לכן ישבתי על הבאר. הזמנתי בירה מחוזקת. עוד
לפני שההזמנה הגיעה נכנס לפאב גבר גדול. נראה בתחילת שנות
השלושים לחייו. שיערו ארוך ובהיר, עיניו גדולות. נדמה שאין איש
שלא חש בכניסתו. מבטים צלבו את החדר.

הוא התיישב בכסא שמימיני והזמין יגר מייסטר. אחר-כך הביט בבחור
שמימינו. ההוא הניח שטר ועזב את המקום בחופזה. כשפנה אלי מבטו
היה אדום ולא  ממוקד.

"סאם" הוא הציג את עצמו מבלי להסיט את המבט מהבאר. ידעתי שהוא
מדבר אלי. קולו לא התאים לחזות המאיימת שלו. נשארתי מרוכזת
בבירה ולא עניתי לו.

אחר הצהרים ישבתי בסלון וקראתי את העיתון של הבוקר. קיטי
התכרבלה על הספה לידי ומדי פעם השמיעה קולות גרגור. מוסף
העיצוב היה משעמם מתמיד ובדף הראשי היה כתוב על הפיגוע של
אתמול.

פעמון הדלת צלצל. מהצד השני עמד שי. הוא היה לבוש ברישול וצחנת
הסיגריות הקבועה עלתה ממנו.
"הי עמיתוש! מה שלומך...?"
מה שלומי...? הזמנתי אותו להיכנס. קיטי ירדה מהספה בהפגנתיות.
חתולים יודעים כשלא אוהבים אותם. היא שיחררה יללת חוסר שביעות
רצון.

הוא הניח על השולחן מעטפה ואמר לי כשברק בעיניו: "יעל ואני
מתחתנים".
הבטתי בו ביובש, עדיין מנסה להבין מה הביא אותו אלי היום.
"מתי חזרתם?"
"לפני שנה. והחלטנו בסוף להתמסד. את יודעת... אנחנו מכירים כבר
שנים יעל ואני. אני בטוח שאת לא כל-כך מופתעת"
האמת? לא. זה לא הפתיע. גם בתקופה הקצרה ששי ואני היינו ביחד
היה לי ברור שהוא עדיין אוהב אותה.
"למרות כל התקופה הזו של הנתק... הרגשתי שאני חייב לך את זה...
לספר לך מה קורה. את תמיד היית שם. גם כשלא הייתי בסדר"
מחיאות כפיים סוערות על גילוי הלב המרגש! זה כנראה איזה סוג של
פרס תמוה שקיבלתי על שהצלחתי באמת לאהוב אותו.

נשיקה על הלחי והוא נעלם במורד המדרגות. עוברת בי צמרמורת של
חלחלה. ההזמנה בוערת על שולחני ומפרה את השקט בדירה. עדיין אין
סימן לקיטי. אני  לא פותחת אותה.

סאם שתק. הוא הביט בי בעניין אבל שתק.
"את מפה?". טוב, זו שאלה סטנדרטית.
"כן". אני מתאימה לה תשובה סטנדרטית.
הוא חייך רק עם העיניים.. או שהיה נדמה לי...?
"את נראית לי מוכרת. משהו בפנים... איך אמרת שקוראים לך?"
שמישהו יעצור את הבנאליות!
הוא הושיט לי את יד ימין, מקועקעת. סימנים בשפה זרה. אותיות?
מילים? שמות?
הושטתי את ידי בסיוג.
"עמית".
"אז תגידי לי, עמית, מה הבחור עשה לך שאת כאן?"
"לי הוא לא עשה שום דבר. הוא עשה לעצמו"
תגיד לי, עם מי אתה חושב שיש לך עסק?? היה לו מן לעג כזה
בעיניים. או שאולי רק נדמה לי?
"הוא מתחתן".
אחת אפס.
"עם האקסית" השלמתי לו את התמונה.
"אידיוט"
"שמע סאם, לא באתי לכאן בשביל לקבל חיזוקים ותמיכה נפשית! באתי
לשתות את הבירה  שלי וללכת לישון. אפשר??"
קשוחה. אני לא יודעת ממה העיניים שלו היו אדומות: מסמים או
מחוסר שינה או משילוב קטלני של שניהם.
"אפשר" הוא ענה בשקט.
נדמה כאילו אין אף אחד בפאב. שקט לכמה דקות.
"למה אתה כאן?" שאלתי. הוא הרים את הכוס ואומר "בשביל היגר
מייסטר". כמובן. זה היה הניחוש השני שלי.

ישבנו. לא יודעת כמה זמן. הכוס שלו נשארה מלאה ושלי התרוקנה
כבר פעמיים.
"אני זז. באה?"
"ככה? לאן?"
"ככה. לים"
לא זוכרת מתי טיילתי בפעם האחרונה על החוף בלילה. שטויות. בטח
זוכרת. זוכרת מצוין.

הרוח בים נעימה. הגלים מתנפצים על הסלעים. חלקם שוטפים את
החוף. ישבתי עם סאם על החול וציירתי צורות.
"אני גיליתי את הים לפני שבוע. אני כאן שבוע".
"איפה זה כאן?"
"כאן".
שוב שתק. השקט נתן לזיכרונות משי לעלות. לא הייתי בים מאז
שנפרדנו. לא יכולתי. ועדיין, נראה לי בסדר להיות עכשיו בים עם
סאם. היה בו משהו נינוח. משהו שונה מהתחושה שנתן לי בפאב.

אני משרטטת אותיות באצבעותיי. משהו נגלה לי מתחת לחול. אני
מתחילה לחפור סביבו. זה משהו לבן. אני חופרת.
סאם אוסף את ידי ומחזיק אותן בכפותיו הגדולות. עיניו לא מניחות
לעיניי. מבטו צורב לי. אני מתחילה להילחץ. מרגישה לידו ילדה
קטנה. אני מביטה במה שקבור שם בחול ויש בו משהו מוכר ומצמרר.
לא מצליחה להיזכר מאיפה.
סאם מחייך אלי. הפעם כל פניו מחייכים אלי, ברוך. אולי חלמתי
עליו בלילה?  יכול להיות? זה בא אלי במכה. אני עוצמת את
העיניים ומסרבת להאמין. אני זוכרת מה זה היה בחלום! היו לי...
הייתי...

אני חופרת במהירות מתגברת. עכשיו הוא לא יוכל לעצור בעדי. גם
אם ירצה. אבל הוא לא.
"את כבר זוכרת, נכון?"
"כן... אבל למה...?"
הוא מרים אותי אליו ומחבק אותי.
"תן לי כבר לסיים עם זה ול..." אני מתחננת  בדמעות.
הוא מנשק אותי ומניח לי לצנוח שוב על החול. עוזר לי לחפור.
"את יודעת, את משהו מיוחד"
אני לא מאמינה שזה יכול להיות....
"זה איזה רעיון מטורף של הביג-בוס". צוחקת בטירוף. "הוא אמר
שהיית יותר מדי טובה לאידיוט ההוא, שי. אז הוא אמר לי לרדת
להביא אותך".

החפירה הסתיימה. זהו! זה בחוץ! זוג כנפיים. ענקיות ולבנות,
מונחות על החול לאור הירח. קטיפתיות. סאם אוסף אותן בזהירות
ומניח על גבי. יש להן תחושה מוזרה, כאילו הן נשאבות פנימה.
נספגות. מתמזגות. אנחנו עומדים ככה, חבוקים והוא שואל:
"את רוצה להיות בחתונה שלו?"
"לא"