הקיץ הזה הכל היה מתוכנן אצלי בראש. הקיץ הזה אני אצא החוצה,
אתחמם בשמש, אמתח אברי העצלים ואמשיך הלאה למקומות אחרים.

כבר שתים עשרה שנים  אנחנו יחד. שתיים עשרה שנים מלאות. הרבה
זמן ואנחנו תמיד ביחד.
הכרנו איזה בוקר יום שבת אחת, ניגשתי אליה, עם המון חוצפה
ולטשתי בה עיניים. היא חייכה, לא תכננה היכרות כזו בתקופה זו
של חייה בכלל. היא הגיעה "סתם מסקרנות גרידא", אח"כ אמרה פעמים
רבות - אבל בסופה של הפגישה הזאת היא לקחה אותי אליה לחיקה
ולביתה ומאז אנחנו ביחד. בטוב וברע, בחורף  ובקיץ. תמיד תמיד
ביחד.

התאקלמתי מהר בחייה. בלילות החורף הייתי מוצא ניחומים בחום
גופה, נצמד קרוב לגופה ומתחמם ושוקע בחלומות נעימים על כל מיני
דברים. היה לנו נוח ביחד. לה ולי. חיינו התנהלו להם במן שלווה
נעימה ושקטה. לא רבנו כמעט אף פעם, מידי פעם היא קצת כעסה עלי
שלא הייתי יותר מידי נחמד לאורחים שלה או שלא שמרתי יותר מידי
על הרהיטים ועל השטיחים בבית. אבל בסה"כ היה לנו נוח ונחמד
ביחד.

מידי פעם היא ארזה מזוודה והלכה. עשרות פעמים במשך שנים. היא
הייתה חוזרת ממסעותיה מפה ושם , עייפה קצת אבל תמיד מאושרת
לראות אותי מחכה לה ליד הדלת. בתיקיה היו  הפתעות עם ניחוחות
זרים ותמיד איזה משהו גם בשבילי. לפעמים לא הייתה בבית שבוע
שלם והחשש התגנב ללבי- האם תחזור. האם היא זוכרת אותי ? אבל
תמיד תמיד היא דאגה שיהיה לי כל הנחוץ לי . תמיד משהו דאג לי ,
גם כשהיא לא הייתה.
בעצם שחושבים על זה, כל יום היא קמה והלכה למקום אחר, גם בלי
המזוודה אבל תמיד היא חזרה, שמחה כתמיד לראות אותי ליד הדלת,
כאילו חיכתה הרבה זמן לפגישה הזאת והיא קצת מתרגשת. ואני ? אני
כמעט תמיד נותרתי פה. תמיד שמח לראותה, מחכה לה ליד החלון ,
שומע את צעדיה מטופפים על המדרגות וממתין לה ליד הדלת. אני
בבית והיא מסתובבת לה פה ושם. מבחינתי היה המצב תקוע קצת לא?

אז לקראת הקיץ הזה הכנתי את עצמי טוב טוב. בעיקר נפשית. הגיע
גם תורי ללכת מפה, לגוון קצת, לשנות אוירה, לפגוש אחרים ולצבור
חוויות, כי מי יודע מה ילד יום וכמה זמן עוד נותר לי בעצם .
החיים קצרים, במיוחד לאחד כמוני והזמן עובר ועובר, יום רודף
יום ואני ברביצה בטלנית כל היום והחיים שלי מוגבלים לדירה
הזאת- מתנהלים בין המיטה למטבח . אין יותר מידי ריגושים. אולי
הגיע הזמן שמידי פעם היא תמתין לי ליד הדלת , מה יש ?!

כשחושבים על זה כמוני, ויש לי המון שעות להרהר אז גם לי היו גם
גיוונים פה ושם במהלך השנים. אבל תמיד לא ממש מלהיבים בשבילי.
טוב, אני מסוג אחר לגמרי. ריגושים של אחרים לא מספיק טובים
בשבילי.

עברנו הרבה ביחד במשך השנים - עברנו כבר כמה  דירות, ארחנו
חברים, מידי פעם היא ביקשה ממני לפנות את מקומי במיטה ואירחה
גברים במיטתה. היו לילות תשוקה והיו סתם ערבים לא מחייבים.
לפעמים הם נשארו לילה, לפעמים כמה לילות ואני צופה מהצד. שקט
כהרגלי, מתבונן ולא תמיד מבין, לעיתים קצת כעוס (בעיקר בחורף
שהיה לי קצת קר) אבל חוץ מכמה התקפי קינאה לא משמעותיים, זה
תמיד נגמר וחזרנו לאותה שיגרה רגילה. פיתחתי כבר מן חוש שישי
כזה וביני לביני הייתי מתבונן מהצד ומהמר כמה זמן הוא יהיה פה
עד שתתגעגע לישון רק איתי. בסוף שרדנו ביחד היא ואני. היו
רגעים של רוך ושל שלווה-ליטופים ארוכים, ושעות של הנאה, שיחות
רבות ללא מילים ובעיקר נינוחות קסומה.

כל השנים האלה היא דאגה לי כל כך- כמו אז שהייתי חולה היא ישבה
לידי שעות , עוטפת בחום ואהבה , תמיד מגוננת. שתים עשרה שנה
וראיתי אותה משתנה ללא הרף- מתרגשת, עצובה ורצינית, לעיתים
צוחקת ומשתטה, זורקת בגדים על המיטה, מתאפרת מול המראה במקלחת,
שואלת אותי במן התגרות חתולית  "מה אתה מסתכל עלי ככה ?" ואני
מסתכל עליה, שותק ומחייך לי חיוך קטן כזה מתחת לשפם (שאותו אני
מטפח באדיקות). יודע ששמור לי בליבה ובמיטתה מקום מאוד מיוחד.
כן, למדתי לקלוט את מצבי רוחה המשתנים כמו הרוח, להתרגש אתה
ולדאוג אתה, לצחוק אתה, למחות את דמעותיה מפעם לפעם ולראות איך
מילדה היא הופכת לאישה. כן, אם אתה כבר שואל אז גם אני השתנתי
והתבגרתי, אבל זה כבר לסיפור אחר..

הקיץ כמעט מגיע. התרגשות אוחזת בי . תוכנית סודית קטנה שלי ,
תוכנית ראשונה שהיא רק שלי והיא לא יודעת כלום. עוד כמה ימים
ואני אצא לנדודי.  לא, אין לי מה לקחת, בלי מזוודה ובלי מטען
עודף- ככה לבד, רק אני והעולם הגדול שמחכה לי שאכבוש אותו
בסערה. המחשבות על כך מעוררות בי התרגשות עצומה. אני פוסע חסר
מנוחה בבית הזה שלנו, יודע שיגיע היום הנכון ללכת, אני כבר אדע
בחושים המיוחדים שלי שהגיע הזמן.
אני רואה את עצמי בעיני רוחי ובחלומות המנומנמים של אחר הצהרים
יושב שעות בשמש החמה, לוגם מים כשאהיה צמא, אעצור לנוח
כשאתעייף, אראה את כל הכוכבים בלילות ואיהנה מכל ההרפתקאות
שימצאו אותי בדרך.  
ככה ,לבד. בלי היסטוריה בכלל , בלי קשרים ארוכים ומחייבים, בלי
ציפיות גדולות ממני , בלי עבר ובלי עתיד ברור - אני והדרכים
ולאן שהם יובילו אותי. ואפגוש המון אנשים מעניינים ושונים כל
כך ממנה..

טוב אל תבין אותי לא נכון, בסה"כ כייף לי אתה, חייבים להודות,
אבל בזמן האחרון משהו קרה גם לה.
היא עסוקה בדברים אחרים. מבלה שעות על גבי שעות מול המחשב ועוד
יותר שעות ארוכות על הספה הכתומה שהיא כל כך אוהבת, לוחשת
מילים למכשיר הזה - לעיתים צוחקת, לעיתים בוכה ולא מספרת לי
כלום על מה שקורה, כאילו היא בעולם משלה.

היא מתעוררת לחיים עם הצלצול ומתחילה את היום צמודה למכשיר הזה
וגם מחכה בסוף היום לעוד צלצול שכזה. אנשים כבר באו והלכו במשך
השנים ולמדתי את כל הסימנים אצלה, אבל בחיי, הפעם משהו שונה בה
כל כך.
היא נדה ונעה בין אושר לייאוש ושוב למן התעלות רגשית, ובין
לבין היא גם חיה. פה ושם מגיעים אנשים , היא כבר מסויגת ולא
קוראת להם כל כך מהר חברים. הרבה פרצופים שהיו שם פעם כבר
נמוגו מזיכרוני. לעיתים אני שומע אותה מזכירה את שמם אבל הם
כבר לא באים וגם בקולה יש צליל אחר שהיא מדברת כבר עליהם.

אז בערך לפני כמה חודשים, נמאס לי לגמרי מהכל- מהמכשיר הזה
שמצלצל ומפריע לי לנמנם, ממצבי רוחה הגליים, מכך שקצת שכחה
אותי ויש משהו חדש שלו היא מקדישה את רוב זמנה ומחשבותיה. היא
יוצאת בבוקר, אחרי הקפה והמקלחת, מביטה בי מבט עייף ומאחלת לי
יום נעים, בערב היא מחכה שוב לצלצול במכשיר המוזר הזה, נותנת
לי ארוחת ערב ושוקעת שוב בענייניה. אז נמאס לי וגם החלטתי
שצריך שינוי, שתתגעגע היא אלי קצת לשם שינוי, מה יש ?!

ויום בהיר אחד, יצאתי בשקט ובלי הרבה סימנים, החברים בחוץ קראו
לי אז החלטתי הפעם, לשם שינוי אני אצא קצת להתאוורר. גם לאחד
כמוני יש רצונות וצרכים משלו.
הלכתי מהבית. טוב, לא רחוק מידי, ככה בסביבה. פגשתי כמה חברים
חדשים, גיליתי שיש לי גם כמה אויבים, השחזתי ציפורניים ומידי
פעם חשפתי שיניים וגם ניהלתי מלחמת רחוב  או שתיים, סתם ככה
בשביל העניין. פשוט גן חיות אמיתי שם בחוץ.
מידי פעם (בעיקר בשעות הלילה , מוכרחים להודות) חשבתי מה היא
עושה והאם היא מתגעגעת. חשבתי על הבית ועל האוכל שנפלא שהיא
מכינה לי בהמון אהבה, על הסדינים הרכים והמריחים אבל ההרפתקאות
בחוץ היו מגוונות וחוץ מזה, היא צריכה ללמוד משהו גם מזה, לא?


ככה שלושה-ארבעה ימים בחוץ וחזרתי הביתה. טוב, אחרי כל מה
שעברנו ביחד לא רציתי להדאיג אותה מידי, היא הרי כל כך דאגנית
לפעמים. הבטן קצת קרקרה והייתי עייף וסחוט מכל הפגישות האלה.
בסך הכל, זה היה ניסיון. רציתי לבדוק את השטח ולהרגיל אותה
שבקיץ אני לא אהיה כבר פה.

לילה אחד , שכבר ממש הייתי רעב, דפקתי בדלת פעם פעמיים, בהתחלה
בשקט ובהססנות, אחר כך כבר בכעס וחוסר סבלנות. לבסוף (אחרי
איזה רבע שעה של מתח, בחושך ועם מיליון מחשבות מתרוצצות בראש)
היא פתחה לי את הדלת לרווחה,  שערותיה נודפות מים שנקוו לאיזה
שלולית קטנה בפתח הדלת, עטופה בחלוק האמבטיה הכחול ומחכה
שאכנס. אני, כמובן, זקפתי את ראשי ונכנסתי פנימה בהליכה
מלכותית ומתונה. היא נראתה לרגע דאוגה ואחר כך נינוחה, כאילו
חיכתה רק לי כל אותם ימים. הסתכלה עלי במן מבט כזה השמור רק
לי. נו, מהמבטים האלה ששמורים למשהו מיוחד, מן מבט כזה שהיא
שומרת רק לי, אתה יודע.

ללא מילים ארגנה לי ארוחה ומקלחת, נתנה לי את השקט שלי וכמה
רגעים להתרגל מחדש ואני שוב בבית.  היא לא אמרה כלום, לא שאלה
למה הלכתי, לא דרשה סיפורים מהמסע, אפילו לא אמרה שהייתה
מודאגת (ואני הייתי כל כך גאה בה על השתיקה הזאת) היא  רק
נאנחה אנחת רווחה, אחר כך התבוננה בי שרוע  על הספה הכתומה וזה
הספיק לי לדעת כמה היא הייתה חסרה את נוכחותי לידה. ללא מילים
הבנתי שהתגעגעה. רק אז נרגעתי לגמרי ונרדמתי לתוך תחושת הבית.


לפני שנרדמתי הבטחתי הבטחות  אילמות לא ללכת ככה סתם ככה
פתאום, בלי להשאיר סימן וצללתי עמוק לתוך החלומות מתוקים. אני
בבית.

עברו כמה ימים חזרנו לשגרה ואני שכחתי את המחשבות על להישאר.
הסתובבתי שוב חסר מנוחה בבית, הלוך וחזור, זוכר רק את השעות
היפות בהם הפקרתי את גופי לשמש האביב הנעימה  וכבר תכננתי את
הגיחה הבאה.
היא חזרה לשיחות הארוכות שלה שלא תמיד הבנתי על מה הן (טוב,
קצת קשה להבין כי שמעתי רק צד אחד של השיחה). היא שתקה הרבה,
מידי פעם חייכה לעצמה אמרה מילים לוחשות ורכות לתוך המכשיר הזה
תמיד סיימה במילים האלה הנדושות והטיפשיות כל כך "אני אוהבת
אותך" (אף פעם לא ממש הבנתי למה צריך להגיד את זה. מרגישים את
זה לא? בני אדם הם גזע מוזר ) ועם חלוף הימים עלה המתח אצלה.
רציתי להגיד לה :"היי, שכחת להעריך את זה שאני פה בבית?" אבל
בסוף לא אמרתי כלום, כמו תמיד שתקתי וחיכיתי בצד לראות מה יהיה
הלאה.

יום שישי אחד, הבית כולו בתכונה שכזאת. היא מסתובבת תזזיתית
בחדר. עיני עוקבות אחריה ומתעייפות כל כך.  כמה שעות אחר כך
הוא נכנס מבעד לפתח, מניח תיק בפינה, מוריד נעלים ומנשק אותה
והיא כל כך מאושרת כמו שהרבה זמן לא הייתה. עומדת במטבח, מכינה
כל מיני מעדנים ומרחיקה אותי מהמקרר פעם אחר פעם.
ומה אתי ? שכחה אותי פתאום לגמרי- אולי עכשיו זה הזמן ללכת,
אבל עוד לא הגיע הקיץ ומה פתאום שהאיש הזה ישנה לי ככה פתאום
את התוכניות שלי ? חוצפה שכזאת. גם את המיטה הוא תופס עכשיו
כאילו תמיד ישן בה , עושה אתה שעות ארוכות אהבה, גם על השטיח
בלי שום בושה ואני, מה איתי ? אין לי רגשות ?

אחרי שלושה ימים הוא הלך. תמיד אנשים הולכים בסוף וגם אני עוד
מעט לא אהיה פה, רציתי להגיד לה , שיכאב לה קצת . הוא הלך ורק
התמונה שלו נותרה ליד המיטה, מחייך חצי חיוך ועיניו התכלת
עצובות קצת. היא מתבוננת בתמונה שעות לפני השינה , מדברת
במכשיר ונראית קצת אחרת-  היא עצובה כל כך, אני מרגיש.
שרועה על הספה הכתומה, חסרת אנרגיה. בקושי מקימה את עצמה
בבקרים משהו קורה לה ומה עושים עכשיו, עולה המחשבה במוחי ללא
הפסקה. בינתיים אני לידה, כמו תמיד ושוב נוכחותי מורגשת. היא
מידי פעם שולחת יד עייפה, מלטפת את ראשי בחיבה ואני שוב מאושר.
אושר גדול שלי ועצבות גדולה שלה. מתאים לי ככה , עולה המחשבה
מידי פעם, אבל היא כל כך אומללה עכשיו שככל שחולפים הימים
ובעיקר הלילות, הפסקתי לחשוב רק על עצמי ודאגה שצוברת נוכחות
מתגנבת אלי".למה הוא הלך" מבצבץ כעס. "מה יש בו שהיא כל כך
הרבה חושבת עליו ומתי הוא יחזור כבר " מתבונן בעיניה והדמעות
מופיעות שם לעיתים קרובות יותר ויותר ורק כשהמכשיר הזה מצלצל
משהו בה נעור מחדש והיא כאילו מתעוררת לכמה שעות.

"איך זה משפיע על התוכנית שלך " , אתה שואל ובצדק - ההכנות שלי
בעיצומן. עוד כמה ימים אני לא אהיה פה . איך אגיד לה ? מה יהיה
איתה, ככה לבד ? דאגה משתלטת עלי ומעיקה על מחשבות הנדודים
שלי.

ואתמול בלילה היה זה השיא. היא לא הפסיקה לבכות כל הלילה וגם
למחרת חזרו הדמעות על עצמן.  ניגשתי אליה והתבוננתי בצער הזה.
"הכל בגלל האיש הזה" חשבתי "למה הוא לא פה אתה עכשיו ?"
והלילה הזה, הזכיר לי לילה אחר לפני כמה שנים, באותו לילה שהיא
שקעה במצולות הדיכאון במיטתה, היא הלכה לישון עם המון כדורים
מכל מיני צבעים עליזים . "לילה טוב לך" חשבתי "אבל שכחת להשאיר
לי אוכל ואני שוב רעב.."  התקרבתי אליה לאט (היא לא כל כך
אוהבת שאני מעיר אותה כשהיא כל כך עייפה) , דגדגתי אותה והיא
לא הגיבה, קירבתי את השפם שלי לפניה והיא כלום.. ישנה , מחיתי
את דמעותיה בלשוני, והיא פקחה עיניים עייפות, הסתכלה אלי ואמרה
לי "אלכס אתה צודק! עוד לא הגיע הזמן ללכת לישון לכל כך הרבה
זמן ".


היא קמה בלאות מהמיטה והלכה לכיוון השירותים . עקבתי אחריה ,
מנסה לרמוז לה שהמטבח דווקא בכיוון השני, אבל היא הייתה עסוקה
כבר בלדבר מקרוב עם האסלה.

ואתמול בלילה, היה משהו שהזכיר לי את אותו הלילה לפני כמה
שנים. היא נראתה כל כך עייפה (אבל בלי כדורים בכל מיני צבעים)
התקרבתי אליה, כשהיא ישבה לה ככה קטנה ואבודה בעולם הזה . משהו
פנימי אמר לי , קרב אליה עכשיו ותן לה ליקוק הגון שיצחיק אותה
שוב.

אז התיישבתי לידה , עצמתי עיניים וחלמתי על הדרכים שקרצו לי כל
כך .ובעצם ,שאני רואה אותה ככה עצובה, אני אחכה אתה עד שהאיש
הזה מהתמונה יחזור ממסעותיו, ואני לא אעזוב כמו אחרים שהלכו
ממנה כבר.
אני אמתין אתה לצלצול המכשיר הזה, אחכה לה ליד הדלת ואקדם את
בואה ביללת דאגה. אחרי הכל אני כבר חתול זקן כבר, הגמישות לא
כמו שהייתה פעם, וגם החיים בחוץ קשים כל כך ואלימים (רק אתמול
בחדשות אמרו על איזה מטורף שעורף ראשי חתולים , ככה סתם. פחד
!!!)

והחלומות שלי  ? הרי הקיץ הזה תכננתי ללכת. החלומות יחכו עוד
שנה , אולי  לקיץ הבא.

08 אוגוסט 1999