שמישהו ישבור לה כבר את הכנפיים. היא עפה מהר מדי, רחוק מדי,
יותר מדי. מנסה להתעלות מעל הדברים הפשוטים ולראות את הכל
ממעוף הציפור, ככה היא מספרת אחר כך, כשהיא חוזרת אלינו,
מתיישבת בטבעיות על הכיסא האפור במעגל. ואיש לא אומר לה מילה.
אירה, זה מובן, זה הקטע שלה וככה היא תמיד, אלכסיי בעיניו
הטובות אומר שאפילו שם לא נגעו בה ברגע הקדוש הזה.

ואחרי מיכאלה מגיע תורי, ואני לא בדיוק מוכנה ובצעדים כושלים
עולה אל הבמה הקטנה באמצע, ואני, שהכנפיים שלי קצוצות עוד לפני
שנולדתי, מנסה ללבוש לרגע את ההבעה הזאת של אירה ברגעים של
הריחוף ודווקא אז אני נזכרת בכנפיים שלי, ומועדת ומתגלגלת
מהבמה ונוחתת לרגליה של אירה, שבכנפיה הארוכות מרימה אותי
וקובעת בנחרצות, הפעם זו היד, שמישהו יסיע את המסכנה לבית
חולים.

                     

ובפעם הבאה שאני רואה את אירה זה בשוק ובדיוק שבוע לפני
שמורידים לי את הגבס, והיא מתעניינת בשלומי ומתלוננת על כאבי
הגב שלה, ומספרת לי שהיא ואלכסיי מתחתנים בשבוע הבא ושאם ארגיש
טוב יותר אני מוזמנת לבוא. ואני רואה איך הכנפיים הגדולות
והלבנות שלה הולכות וגדלות, הולכות ומצלות עליי וכל מה שאני
רוצה הוא לברוח משם, לברוח, בלי שקיות הניילון עמוסות הקניות,
והנפילה מגיעה בפניה ימינה לפני המאפיה ולפני העילפון אני
מספיקה להריח, קינמון.

וכשמורידים לי את הגבס הראשון אירה ואלכסיי באים לבקר ומביאים
שוקולד ופרחים ואירה מלטפת את רגלי הלא מגובסת ואומרת שלפחות
כאן אני בטוחה בנתיים, אני בטוחה שברגע שיעמדו מתחת לחופה יראה
אלכסיי סוף סוף את הכנפיים ההן ולא ישא אותה לאישה, את אירה
היפה ששיערה הצהוב החלק והארוך מחליק עכשיו על כתפיה ברוך
כאומר, לאחדים מאיתנו יש כנפיים, ולאחרים רק גפיים שבורות.