19/11/02


אני עומדת פה, כנראה בתקופה הכי קשה שעברתי אי פעם ומחפשת
אותך, האור שלי, בינות הצללים. אך מתוך האפלה אני רואה רק דמות
מטושטת, קווים חלשים שמציירים פנים שאני מכירה, או לפחות
הכרתי.
אני מושיטה אליך יד, מחכה שתאחזי בה אך היד נותרת בודדה ונשמטת
מאוכזבת.
אני פונה לאחור, מבינה שאת לא תוכלי לעזור לי כמו פעם ואז אני
רואה הבזק של אור, ניצנוצים שבאים ונעלמים בשניות, לבי מתמלא
תקווה כשאני רואה לפרקים את אותו אור מוכר ואהוב אך הוא נעלם
לפני שאני מספיקה לנסות לתפוס אותו.

ושוב אני הולכת לכיוון ממנו באתי ואת פניי מכסות דמעות שאני לא
עוצרת הפעם. בפעם האחרונה אני מרשה לעצמי לבכות עליך, על המלאך
שכבר לא שומע...
אבל אני לא מוותרת עליך לגמרי, זה רק בינתיים עד שדרכי חיינו
יתאחדו שוב, כי אני מאמינה בכל ליבי שזה יקרה.
אני עדיין מאמינה בך ובכל מה שלמדת אותי ואוהבת אותך בכל ליבי
אך אני משלימה עם המצב, עם זה שכרגע את לא שם בשבילי, שאת לא
האור שלי וכל מה שתוכלי לתת לי הוא הבזק... כשאני משלימה עם זה
שההבנה האילמת שהיתה ביננו דעכה לאיטה וכל שנשאר הם הרסיסים.
מה שנותר לי זה לחכות ולוודא שכשאשר תחזרי, אני אדע זאת.
ובינתיים אני כותבת מכתב שלא תקראי, אליך, המלאך שלא שומע...