פחות ופחות נראות המילים מבעד לדמעותי
שורטות, מבטלות יכולתי הרגילה לביקורת צוננת
ופרטים שכנראה לא נלקחו מחיי
מזכירים לי- אינך הנמענת.

עוד מילה, עוד משפט, והלב מתחנן
לכסות את המשורר בנשיקות
לו ידעו נערות את נפש המתבונן
מול רגשותיו לא היו שותקות.

כבר חולמת דרכים להגיע אליו
מדמיינת איך אני, הקטנה
בקסמיי, לו היו, אגנוב חרוזיו
אהיה לו מלאך, נאמנה.

שוב פוקדת על נפשי-לא אותך תיאר
כששזר שירי אהבה
אך הרגש הוא פרא, מבקש וחוזר
קח אותי לך אהובה