אני עוצרת את הנשימה, מקשיבה בדריכות לקולות שהפלאפון שלי
משמיע כשהוא מנסה להתקשר, מקווה שהפעם תהיה עוד אחת מהפעמים
שהוא פשוט יוותר על המאמץ, ויתנתק לפני שישג את מטרתו. אולי אם
גם הפעם הוא יוותר אני אתעשת, אצליח לא להפר את הכללים שקבעתי
בהחלטיות לפני שיצאתי למסע הזה: שום חישובי משמעויות, שום
הרהורים מיותרים, שום ניסיון ליצירת קשר איתך. אבל הפלאפון
שלי, כמו כל כך הרבה פעמים בעבר, מנחש את הרצונות שלי ועושה
בדיוק את ההיפך מהם, ואני שומעת את הקול שלך. את ההודעה
המוקלטת, למרבה האכזבה וההקלה. ואני, תוך הפרה מוחלטת של כלל
נוסף, בפעם השנייה במסע הזה שרק התחיל, חושבת על המשמעות של
הדבר - מריצה בראש את האפשרויות הקיימות - למה אתה לא זמין
עכשיו ואיפה אתה.
ודווקא הכל הלך כל כך חלק, מבפנים, עד עכשיו. הקפדתי על הכללים
באדיקות מפתיעה - כשהכנסתי בבוקר לתיק את הדיסק שלך, זה שנשאר
אצלי במשך כל החודשים הארוכים האלו, התעלמתי לחלוטין מהמשמעות
הנוראה של המעשה הפשוט והלכאורה טריוויאלי שאני עושה. יש דברים
כאלה שאתה עושה ואם היית חושב עליהם היית מבין שעצם העובדה
שאתה עושה אותם, אומרת שמשהו מאוד לא בסדר במה שעובר לך בראש
כרגע (אפשר פשוט לא לחשוב ברגעים האלה ואז בטוח כלום לא עובר
לך בראש, אז הכל בסדר). כמו למשל, ביום רביעי בערב, כשהכנסתי
את המספר של יניב, שגר בעיר שלך, לזיכרון של הפלאפון. מה חשבתי
ברגע שעשיתי את זה? לא חשבתי, רק זכרתי שזה אחד הדברים
האחרונים ברשימה שעוד נשארו לעשות לפני היציאה למסע. אחד לפני
האחרון, אם לדייק, הדבר האחרון ברשימה היה להכניס את הדיסק
לתיק בבוקר היציאה. אבל לא לפני זה, אסור לפני. למה בעצם? גם
זה לא זכור לי עכשיו, וגם בבוקר, כשביצעתי את הפעולה, לא זכרתי
למה. רק זכרתי שזה חלק מהתכנית. אסור לשכוח אף פרט מהתכנית.
היא לא כתובה בשום מקום, גם הרשימה לא. וגם לא התנאים למימוש
התכנית כולה, שהיו כל כך נוקשים עד שקשה להאמין שהיא יצאה לכלל
ביצוע בסופו של דבר. ואולי זו היתה התשתית שלה מלכתכילה, הסיבה
לקיומה - אפסיות הסיכוי שהיא באמת תתבצע בסוף.
ובכל זאת, למרות שהתכנית לא רשומה בשום מקום, כל פרט ופרט זכור
לי היטב. ולא בגלל שהתאמצתי ושיננתי אותה, אלא מכח העובדה שכל
פרט ופרט נשקל בקפידה רבה, שהיו אפשרויות רבות, נסיבות, סיבות
ותוצאות אפשריות. הרבה תלוי בהצלחת המסע הזה, הבנתי כבר אז,
ולא רק השגת המטרה.
התכנון עצמו לקח רק לילה אחד, או שבעצם כל החיים שלי אני
מתכוננת למסע הזה, שקיבל מטרה, אמצעים ופרטים רק לאחרונה.
הלילה של התכנון היה הזמן היחיד שבו היה מותר לחשוב על המשמעות
של מה שאני עומדת לעשות. על האמצעים, שנועדו להשיג מטרה,
שידעתי שאם אני ארשה לעצמי לחשוב עליה פעמים נוספות לאחר קבלת
ההחלטה, אני בכלל לא אהיה בטוחה שאני רוצה להשיג אותה. הלילה
הזה היה הזמן היחידי שבו הרשיתי לעצמי להבין שאם אני מכניסה את
הדיסק לתיק יכול להיות שהוא לעולם לא יונח על השולחן שלי,
לעולם לא יתנגן שוב במערכת שלי. הלילה הזה היה הזמן היחידי שבו
העזתי לחשוב על האפשרות שאני אזדקק למספר של יניב... איך בכלל
עברה לי מחשבה כזו בראש? אפילו אז, בלילה שבו כל אפשרות צריכה
להילקח בחשבון בתור "עלולה להתרחש".
די, מה אני עושה? איך הרשיתי לעצמי להפר את הכללים בצורה בוטה
כל כך? והרי מאז הזריחה של אותו לילה, שאפילו בלי להתדיין על
כך ביני לביני היה ברור לי שהיא מהווה את הסוף של זמן התכנון,
לא הפרתי את הכללים אפילו פעם אחת:
לא צבטתי לעצמי את הלב בעצימת עיניים והעלאת רגעים מתוקים
מהעבר אל מול עיניי, לא ניסיתי לדמיין חיים ריקים ממך לגמרי,
אפילו לא צפיתי בסקרנות ובחשש, אם תמלא אחר התנאים שיובילו
לקיום התכנית.
ואפילו, עד כדי כך הגיעה המשמעת העצמית שלי, אפילו נגמלתי
לחלוטין מהמשחק המשעשע ושובר הלב ביותר שהמצאתי לעצמי מעודי:
ניחוש מצב הרוח שלך לפי ה"הלו" שלך. למשחק הזה, שהלך והתגבש
אצלי באופן לא מודע, היו כמה שלבים: הלחיצה האוטומטית כבר על
הכפתורים בפלאפון שהופכים אותי לאנונימית, ההקשבה הדרוכה וחסרת
הסבלנות לרעשים של הפלאפון שלי ואז - עצירת הנשימה בזמן שהוצאת
את שתי ההברות המוכרות מהפה. ולבסוף, הניתוק הזריז במאית
השנייה המדוייקת שבה סיימת את תפקידך הלא מודע במשחק. ואז, רק
אז, התחיל השלב המעניין באמת של המשחק. עצימת העיניים הרפויה,
הסדרת הנשימה, והחזרה בראש שוב ושוב, על המילה האחת, הבודדת
בקול האהוב שלך, שוב ושוב ושוב... עד שהיא הייתה נחלשת ודוהה.
לאחר מכן היה מגיע השלב של החישובים - של הגובה, של המשך
שהקדשת לכל הברה, החוזק והכי חשוב - הגוון של הקול שהיה לך
היום, וההשוואות של כל אחד מהפרמטרים לאיך שהוא נשמע אתמול,
וביום שלפניו, ובכל אחת מהפעמים.
השלב הזה, של המדידות וההשוואות, היה כואב במיוחד בפעמים
הראשונות, כשהמשחק עוד לא היה משחק במוצהר, כשהלחיצה על
הכפתורים לא היתה אוטומטית, כשהפרמטרים לא היו מוגדרים
והשוואות לא היו לסיבובים קודמים של המשחק. ההשוואות היו
לאינספור ההלואים ששמעתי כששמי, ומאוחר יותר הכינוי שהמצאת לי
היה כתוב לך על מסך הפלאפון כשחייגתי אלייך, כשהציפייה הדרוכה
לא היתה לגוון וגובה הקול, אלא למילים המתוקות, ומאוחר יותר
המכאיבות שעמדתי לשמוע ממך.
אני זוכרת את התדהמה שהרגשתי בפעם הראשונה שהתקשרתי אלייך
"אנונימית", כשלמשחק עוד לא היו חוקים. ה"הלו" הזה היה כל כך
שונה מכל ההלואים ששמעתי ממך אי פעם...
הוא היה שונה מההלו הרך והאוהב של השבועות הראשונים, שונה
מההלו האכפתי אבל קצת ממהר וקצר רוח של הזמן שבא אחר כך, ושונה
להכאיב מה"הלו" של הזמן האחרון, הזמן של לפני המשחק, ההלו
המותש כבר מההתחלה, שיודע מה הולך להגיע עכשיו.
ה"הלו" של תחילת המשחק היה מוכן לכל, מסתיר כל הבעה אישית ובכל
זאת, כמעט נמרץ. עם הזמן המשחק איבד את טעמו, ה"הלו" היה רק
חסר סבלנות, וזהו, יודע שברגע שהוא ייאמר הוא ישמע רק ניתוק.
לא היה ניתן ללמוד שום דבר על איך אתה מרגיש לפי ה"הלו" הזה.
ובכל זאת, לא וויתרתי, חשבתי שאולי פעם אחת דעתך תהיה כל כך
מוסחת עד שתשכח מהמשחק הקטן שלנו (לו אתה שותף בחוסר הסכמה, לא
יודע מול מי אתה משחק ומהם הכללים) וה"הלו" שלך בכל זאת יסגיר
משהו ממה שעובר עליך. אני ידעתי שאם דעתך תהיה מוסחת באחת
הפעמים, משמעות הדבר היא שחשבת עליי, כאבת את הכאב שאני כואבת
בכל פעם שדמותך חולפת במחשבותיי.
המשחק הזה היה דבר נוסף ממנו נגמלתי בזמן האחרון. מה גרם לי
להישבר דווקא עכשיו, כשכבר יצאתי למסע, ואני יושבת פה
באוטובוס, שיוביל אותי אליך?
אבל בעצם, השאלה האמיתית שעוברת לי עכשיו בראש היא מה גרם לי
להחליט בקור רוח ובהחלטיות כה רבה החלטות שאין בהן שום טעם...
מה גרם לי לרצות להתנתק מכל רגש?
אני מרגישה כאילו הבן אדם ששיחק את התפקיד שלי בזמן האחרון הלך
סוף סוף ואני חזרתי למקומי הטבעי, שוב לא מהססת לחשוב על מה
שעבר עליי ועלייך בשבועות האחרונים, ועל מה שצפוי לנו בשעות
הקרובות, לא מהססת לנתח בראשי כל רמז קטן שהגיע מכיוונך, כל
מילה שנאמרה בתקופה שעוד דיברנו מילים אמיתיות, מלבד "הלו" חד
צדדי. ושוב הרגשות משתלטים עליי, תופסים את מקומן של המחשבות
הקרות והמחושבות ששלטו בי לאחרונה. שוב הכאב אוחז בי. איך עשית
לי את זה? איך התחלת להתעלם ממני כך? למה הפסקת לרצות באהבה
שלי אלייך? למה הפסקת לבוא? להתקשר? למה כל פעם שהתקשרתי אלייך
וניסיתי לשנת משהו, להחזיר את הקשר שלנו להיות נפלא וקסום כמו
שהיה פעם - לא היית מסוגל להגיד לי כלום, להסביר מה עובר עלייך
ומה לעזאזל אתה רוצה ממני ומהקשר שלנו? למה אמרת לי שאין לך מה
להגיד לי ולמה הייתי כל כך טיפשה ואמרתי שכשיהיה לך מה להגיד
תתקשר? ולמה לא התקשרת? למה?? ואיך אתה מסוגל ברגע הזה, ובכל
רגע אחר שעבר מאז לעשות כל דבר חוץ מלהתקשר אליי ולהגיד כמה
שאתה אוהב... ושאתה מצטער, ושלעולם לא תפגע בי ככה שוב?
אני מהרהרת בתכנית שלי, תוהה אם יש בה טעם וחושבת שעוד לא
מאוחר, אני יכולה לרדת מהאוטובוס בתחנה הקרובה ולתפוס אוטובוס
בחזרה הביתה. אבל מה אז אני אעשה? אמשיך לחיות בחוסר וודאות?
אמשיך להתגעגע אלייך? אני מוכרחה לראות אותך, להביט לך
בעיניים, להבין למה כל זה קורה. והרי יכולתי גם להתקשר ולבקש
להיפגש. ואולי היית מסכים. אבל בחרתי לעשות את זה ככה. מתוך
ייאוש, מתוך זה שאין לי מה להפסיד. אף פעם לא הרשית לי לבוא
אלייך, ואני תמיד כל כך כעסתי. ועכשיו כאילו דווקא, אני אבוא
אלייך, אדפוק על דלתך ואדרוש תשובות. ומי יודע מה יקרה משם
והלאה...
אני מסתכלת במראות המוכרים כל כך שנשקפים מבעד לחלון, של הדרך
לתל אביב. אבל הפעם אני אגיע קצת יותר רחוק, עוד קו אוטובוס
אחד, שיביא אותי אלייך.