הם נוסעים במכונית של אבא של אסף. אסף כמובן נוהג ונירית יושבת
במושב שלידו. יוני במושב האחורי מתבונן באורות הלילה מבעד
לחלון. הם נוסעים לפתח תקווה, רעיון של אסף. יוני צחק כששמע את
התוכנית. "פתח תקווה? מה יש בפתח תקווה?" הוא שאל את אסף. אסף
ענה לו שיש כיוון חדש. בעצם, הכיוון הוא אותו אחד שהיה מקודם
אבל הם עלו קצת בסולם הדרגות ועברו מהפושר המקומי שלהם אל
הסוחר שלו. יוני קצת חשש מלעקוף את הסדר הטבעי של הדברים. בכל
אופן, רואים בסרטים מה עלול לקרות למי שלא משחק לפי החוקים.
אסף הרגיע אותו ואמר שבצורה כזאת הם יכולים לחתוך את המחיר של
כל קופסת גפרורים ברבע לפחות. לא חסר להם כסף, אף פעם לא היה
חסר כי הם מה שקוראים בעיתונים - בני טובים. אבל הטיעון הזה
מצליח לשכנע את יוני והם נוסעים. הוא לא מגלה לאסף שיש לו סיבה
נוספת לנסיעה. נירית.
הוא מתיק את מבטו מן החלון ומפנה אותו אל מושב הנוסע הקדמי.
אסף והוא הכירו את נירית בערך באותו הזמן, במסיבה באיזה מושב.
יוני התאהב בה מיד ואסף החליט שהוא רוצה לזיין אותה. ליוני,
למרות שהכיר את ההסטוריה של אסף, נראה הדבר בלתי אפשרי. הרי
היא מין פריקית מטורפת כזאת שחושבת במונחים של אהבה ושלום וחיה
בשנות השישים והוא כדורסלן, תלמיד טוב ונציג הסטיגמה הרגילה על
צפונים. אבל יוני ממעיט ביכולותיו של אסף שניחן במין חוש טרף
מיוחד כשזה נוגע להגשמת מטרות והוא עושה את זה. אחרי שבוע של
זיונים אסף מחליט שהוא מאוהב בה וזהו, הם חברים.
יוני מתכווץ קצת מאחור כשהוא חושב על אי ההתאמה המושלם ביניהם.
הוא מנסה להתרכז בנירית ולגרש את אסף אל שולי תודעתו. מאחור
הוא רואה את שיער הזהב שלה מונח על עורפה, מדגיש את עיקול
עורפה וכתפיה החשופות, ניבטות מבעד לחולצה הקרועה. רגליה
היחפות, נתונות בשרוול שחור ממורט, מונחות על הדש בורד בעיקר
בגלל שהיא יודעת שאבא של אסף היה שונא את זה. יוני אוהב את
ההתרסה הזאת שלה, היכולת להתגרות במה שהיא קוראת לו הממסד.
בראש יש לו פנטזיה, איך היא עוזבת את אסף וצוללת לתוך עולמו
המרתק של יוני. הוא מדמיין אותם קוראים ביחד ספרים ומדברים על
דברים יותר חשובים מאשר מי ניצח באיזה משחק. בפנטזיה שלו,
נירית לבושה בבגדים (שלדעתו) הולמים בחורה יותר. שיערה, שכרגע
הוא מבולגן וסתור יהיה שטוף ומסודר וכל כולה מפיצה ריח של סבון
ושל וורדים, במקום ענן הנובלס והגראס שמלווה אותה בדרך כלל.
אבל יוני הוא בחור הגיוני והוא מציין לעצמו שתי נקודות: אם הוא
כל כך רוצה לשנות אותה, אולי הוא לא באמת אוהב אותה? וגם, היא
מכורה לאסף והסיכוי שתעזוב אותו (ועוד בשביל יוני) שווה לסיכוי
שאסף יפסיק להיות בטוח בעצמו כל כך.
המחשבות המרירות האלו של יוני נקטעות באחת כשאסף מכריז שהם
הגיעו. הם חונים עכשיו מתחת לבית דירות משותף, רעיון שנשמע להם
מגוחך בתור כאלו שתמיד גרו בבית צמוד קרקע. אסף מוציא את
הטלפון ומחייג לכיוון. הכיוון במחשב, אומרת האמא שלו. מי להגיד
שמתקשר? חברים מהבית ספר, עונה לה אסף בלי להתבלבל. נירית
מחייכת ולוחצת את ידו של אסף. אצל יוני, זה כאילו שהיא לוחצת
לו על הלב. הכיוון עונה לבסוף, אומר שהוא בדיוק על המחשב וכדאי
שזה יהיה חשוב. אסף מפתה אותו שיירד למטה בהבטחה של כסף. הלשון
החלקה שלו עובדת כמו תמיד וחמש דקות אחר כך הכיוון יורד למטה
עם הכלב שלו. יוני מסתכל על הכלב שנראה לו רשע ומסוכן וחושב
שהכיוון הולך לדפוק אותם. הוא מתחיל להצטער על כל העסק ונירית,
שקולטת את המבט המבוהל שלו, מחייכת אליו. החיוך פועל עליו כמו
מגע של קסם והוא מתחיל להרגע. בינתיים, הכיוון אומר שהוא עצמו
קצר בחומר אבל הוא יכול להפנות אותם למי שיש לו.
"בשמחה," אומר אסף בחיוך וחוזר לאוטו.
הם נוסעים ברחובות של פתח תקווה שאפילו בשבע בערב נראית כאילו
אמצע הלילה. בספרים שיוני אוהב לקרוא, אווירה כזו מכונה "מבשרת
רעות". ליד גן החיות הם עוצרים. אסף מתחיל לצחוק ואומר שהוא
בחיים לא חשב שבחור כמו פתח תקווה יהיה גן חיות. נירית, כמובן,
צוחקת יחד איתו. זמן קצר עובר והכיוון שלהם ניגש לחלון בצד של
נירית ומציג את הכיוון שלו.
שני הכיוונים מסכימים שצריך להרים טלפון למישהו יותר מגבוה.
יוני מכין עצמו לשעה נוספת של הסתובבות ברחובות של אם
המושבות.
בסוף הם נעצרים ליד מכונית אמריקאית גדולה עם חלונות שחורים.
הכיוונים שלהם מזרזים אותם להמשיך הלאה ולחנות כמה מטרים אחרי
האמריקאית. הכיוונים מתחילים לתזז בין האמריקאית וזאת של אבא
של אסף, מנהלים משא ומתן קצר. כשהם מסכמים על איזה דיל, מישהו
יוצא מהאמריקאית וניגש לטלפון ציבורי לעשות שיחה קצרה.
"זהו זה," אומר אסף בסיפוק, "עכשיו זה כל רגע" וזוכה לצרפתית
מנירית. יוני כבר לא מביט לכיוונם. ההשפעה של החיוך שנירית
העניקה לו מקודם כבר פגה והוא שוב מתחיל לפחד.
עובר עוד זמן ולבסוף, דמות כהה עוצרת ליד האמריקאית, מהצד של
המדרכה. יוני לא רואה מה קורה כל כך טוב, אבל הוא מניח שזה
הבלדר שמספק לסוחר את החומר שהגיע מהשד יודע איפה. הדמות
מסתלקת ובאמריקאית מסמנים לכיוונים שיגיעו. הכיוונים נוטלים את
השטרות שאסף מספק להם, הפעם בלי הבדיחה הרגילה שלו על צ'קים
וכרטיסי אשראי. יוני חושב שגם הוא קצת מתוח. זה הרבה כסף ואסף
מפחד שידפקו אותם עם אורגנו או משהו. דברים כאלו כבר הרי קרו
לילדים מהשכבה שהתפתו לעקוף את הכיוון הרגיל. ויוני יודע שזה
לא הכסף שמזיז לו אלא היוקרה שלו בעיני נירית ובעיני יוני.
סוף סוף חוזרים הכיוונים ומגישים לו שלוש קופסאות גפרורים. אם
זה הדבר האמיתי, אפשר יהיה לזיין להם את הצורה אם הם יתפסו עם
כמות כזו. אסף סוגר את החלון ובודק את שקיבל. "זה בסדר," הוא
אומר בהקלה נראית לעין, "אנחנו בעסק." הוא מתניע את האוטו
ומתחיל לנסוע את הדרך הביתה. במושב האחורי יוני משחרר אנחת
רווחה קלה, בלתי נשמעת. אצל נירית ואסף המצב דומה אבל יוני
יודע שאסף בחיים לא יראה את זה שהוא פחד.
הם יוצאים מפתח תקווה ועולים על הכביש המהיר שנהיה כבר די ריק.
השעה מאוחרת, אחרי שתים עשרה. על אף תחושת ההקלה המשמעותית,
יוני בכלל לא בטוח שהיה שווה לנסוע. אפילו בשביל לראות את
נירית. אסף מתופף על ההגה ונירית מסתובבת אחורה, אבל יוני לא
שם לב. הוא שוב מביט מהחלון אל הלילה החולף במהירות.
המכונית מאטה ואז עוצרת בשולי הדרך. אסף פונה אל נירית ומציע
שינסו את החומר שקיבלו. יוני מתנגד. זה מסוכן לנהוג ככה. אבל
לאסף יש כושר שכנוע והוא משתמש בטיעון המנצח שזה האוטו של אבא
שלו ואלמלא הוא לא היה לאף אחד מהם כלום לדפוק איתו את הראש.
יוני רואה שנירית גם קצת חוששת. היא אמנם רוח חופשיה אבל לא
טיפשה. "אולי נחכה עד שנגיע הביתה?" היא מתחננת במבטה אל אסף.
אסף מחזיר לה מבט כל כך קר ומלא בוז שהיא נרעדת ומשתתקת. "מה
אתה אומר יוני? מתאים לך לתפוס קצת ראש? אני אכין ג'וינט אחד
ונתחלק בו." ליוני נמאס שאסף מדבר אליו כמו לילד קטן, במיוחד
לפני נירית. בהתרסה, הוא מסכים.
אסף מרוקן סיגריה במהירות ושולף את הפילטר. נירית בינתיים
מקססת את החומר עם חלק מהטבק של הנובלס המפוררת. כשהג'וינט
מוכן, שלושתם מתחלקים בו עד שהוא נגמר.
שוב עולה ביוני ההרגשה המוכרת, כאילו ששום דבר כבר לא חשוב. לא
אכפת לו שנירית יושבת מקדימה ולא איתו. לא אכפת לו שאסף נוהג
מסטול, לא אכפת לו מכלום. אסף מצחקק כמו ילדה קטנה ונירית
נקרעת מהמראה שלו כשהוא שפוך. גם לה לא אכפת שינהג מסטול. הוא
מתניע את האוטו ומעלה אותו בחזרה על הכביש. הוא נוהג מהר, אולי
מאה ארבעים עכשיו, אבל הכביש ריק כמעט ואין בעיות. ידה של
נירית נשלחת אל מאחורי המושב שלה ולוחצת את ידו של יוני. היא
אומרת: "חומר פצצות, מה?" יוני מהנהן, אין לו כוח ליותר מזה.
נירית לוקחת את היד שלה ומעבירה אותה אל ידו של אסף. הם
מחזיקים ידיים ככה כמה דקות. ידה של נירית מושכת את זו של יוני
ומניחה אותה בין ירכיה. במראה המרכזית, יוני יכול לראות שאסף
שולח לו חיוך. הוא אולי טוען שהוא מאוהב בה, אבל יוני יודע שכל
מה שהוא באמת רוצה זה לזיין אותה, רצוי מסטול.
אין לו כוח לראות את זה. הוא מנסה להתבונן מחוץ לחלון אבל
הלילה, כנראה בהשפעת הגראס, זז מהר מדי לטעמו. במקום זה, הוא
עוצם עיניים ומתמכר לתחושה האופורית. פיו הופך יבש וליאות
מסויימת מתפשטת בלשונו. הוא לא יכול לדבר גם אם ירצה.
רעש של מתכת נקרעת, דפיקה וכאב. העולם מסתובב לנגד עיניו
הקרועות בהפתעה ואז חושך. אין לו מושג מה קרה. "יוני?", הוא
שומע לחישה רכה. נירית! "יוני, אתה שומע אותי? המכונית התהפכה!
אסף נהרג! יוני אתה חייב להתעורר!" נירית, הוא חושב. הם התהפכו
ויוני נהרג. עיניו נפקחות והוא רואה אותה רכונה מעליו. שערה
הבלונדי מלוכלך בדם ועיניה מלאות דמעות. היא לא בוכה עדיין.
ההלם עוד לא קנה אחיזה בה. אבל הבכי יבוא. ברגע הזה, היא יותר
יפה מאי פעם. הוא מביט בה ואומר: "אני אוהב אותך נירית." עיניה
משנות הבעתן והוא מרגיש אותה מתקרבת אליו. הנה זה בא, התגשמות
חלומותיו. היא פותחת את פיה כאילו לומר משהו ואז משנה את דעתה.
פותחת אותו שוב ואומרת: "יוני, אל תהיה מטומטם!"

"קום קום" מטלטל אותו אסף, "הגענו הביתה יאללה עוף מהאוטו
ונראה אותך מחר, סלאמת!" יוני כמעט נדחף מהאוטו. הוא עומד על
המדרכה ליד הבית שלו וצופה במכונית של אבא של אסף מתרחקת, קול
צחוקה של נירית באוזניו. רגליו כושלות מעט, אך הוא מצליח ללכת
הביתה. בפנים הוריו הערים צופים בטלוויזיה. כשהם שומעים אותו
נכנס הם מכבים אותה וממהרים אליו. יוני נזכר, לא להסתכל להם
בעיניים! שלא יראו שהוא מסטול מת. הוא בטוח שהם יודעים מה הוא
עשה והולכים להרוג אותו. במקום זה הם מתחילים לצעוק שמה פתאום
הוא יוצא עד שעות כאלו באמצע השבוע ומחר יש בית ספר ושטויות
כאלו. הוא מתאפק לא לחייך ונכנס לחדר. מוריד את הבגדים ישר אל
הרצפה ונכנס למיטה. אחר כך, כשהראש שלו על הכרית והוא מכוסה
בשמיכה, הוא מרשה לעצמו להתחיל לבכות.