אחרי שנכשלתי בטסט השמיני, התחלתי להבין שנהיגה היא לא הצד
החזק שלי.  שמונה טסטים, בערך שמונה מאות שיעורים, ושום דבר.
גם אם הייתי מתחיל שיעור כמו שצריך, המורה היה דופק לי ברקס
מטר מהבית. לפעמים היה נדמה לי שהוא סתם דופק לי ברקס. סתם
ככה, כדי להרוס לי את המצברוח. אני לא מאשים רק אותו, גם אני
אשם. אני פשוט לא יודע לנהוג. אני לא טוב בזה. יש אנשים שלא
יודעים לצייר, יש אנשים שלא יצליחו לשרוק כדי להציל את החיים
שלהם ויש אנשים שלא יודעים לנהוג. אני פשוט לא יודע לנהוג
וזהו.

אמרתי להורים שלי שאני מוותר על כל הסיפור. הם צעקו עליי ואמרו
לי שזה נורא חשוב והכרחי וכיף ואני התעלמתי. ניסיתי להסביר
שנהיגה היא פשוט לא בשבילי. הם אמרו לי שלא ניסיתי מספיק.
שמונה מאות שיעורים ושמונה טסטים לא מספיק? כמה הם רוצים שאני
אלמד? כי ניסיתי. באמת שניסיתי. רציתי לדעת לנהוג. רציתי לנסוע
לפה ולשם, כל היום וכל הזמן. אמרתי להם שזה לא יסתדר ושיחיו עם
זה.  גם לעצמי אמרתי לחיות עם זה.

הייתי כבר בן 22. די עלוב, אני יודע.  חברים שלי לא ידעו מה
לעשות איתי. אני הייתי אומר להם שלום ושואל מה המצב והם היו
שואלים אותי אם יש רישיון. הייתי הנוסע הקבוע, מין מכשול כזה
שכל ערב היה צריך לעקוף מחדש. מי יאסוף אותי ומי יחזיר אותי.
הם כבר שנים אומרים לי שברגע שיהיה לי רישיון הם מפסיקים
לנהוג. פשוט מפסיקים, אני כל היום אסיע אותם. הם אמרו לי
שמהיום שיהיה לי רישיון אני לא אשתה יותר אלכוהול בחיים. אני
לא מתכוון להישמע מגעיל, אבל באמת נהניתי. כבר שנים שאני רק
נוסע, בדרך כלל מקדימה, כל לילה שותה כמו מטורף, וכל לילה מקבל
טרמפ עד הבית. תענוג לא רגיל. אבל הם צודקים, עברתי כל גבול.

שיעורי הנהיגה מילאו כמות זמן ניכרת בחיים שלי. היום שלי היה
מורכב ברובו משעות בעבודה ללא מוצא ושיעורי הנהיגה. מאז
שהפסקתי, אני משועמם פחד. ההורים שלי לא רצו לשמוע ממני מאז
הריב המטופש הזה, חברים שלי אמרו לי שהם לא מתכוונים לענות
לטלפונים ממני, אלא אם קודמת להם הודעה שאומרת שיש לי רישיון
ואני נוהג הלילה. הייתי במצב די רע. התחלתי לחפור קצת וגיליתי
שיש עוד אנשים כמוני. מאות אם לא אלפי אנשים שלא יודעים או לא
רוצים לדעת לנהוג. הם תמכו בי, עזרו לי בתקופה הקשה. הוותיקים
מביניהם החליפו את הוריי והצעירים את החברים שלי. מצאתי לעצמי
משפחה חדשה שהבינה אותי. הם לא צעקו ולא איימו. הם כל הזמן
אמרו לי שאני מאה אחוז ושהחלטתי נכון ושאני לא אקשיב לאף אחד.

פתחנו את בית הספר להליכה הראשון בישראל. זה היה ממש נהדר, לא
חשבנו שזה יצליח בצורה כזו. בחיים לא דמיינו שיגיעו כל כך הרבה
אנשים. אלפים הגיעו, אנשים ששונאים את תרבות הנהיגה ואת
תומכיה. אנשים שלא חושבים שנהיגה היא הדבר הכי חשוב בעולם.
להיפך, היא לא חשובה כלל. אפשר להסתדר יופי בלי לנהוג, וזו
בדיוק הייתה המטרה של בית הספר.

ארבע עשר שיעורים. זה המספר הדרוש לקבלת תאריך לטסט. עברת את
הטסט? ברכות. אתה הולך רגל רשמי ומקצועי. כמובן שישנה תיאוריה.
הרי לא תעלה על המדרכה בלי ידע תיאורטי. זה מגוחך ומסוכן. גם
לעצמך וגם להולכי הרגל החולקים איתך את המדרכה. צוות המורים
מורכב מהולכי הרגל הוותיקים והמנוסים ביותר בארץ, שיעבירו את
החומר ביעילות, מהירות, וכל זאת תוך כדי מתן תשומת לב אישית
ויחס חם ואוהב לכל תלמיד. לא עוד הצעקות ממורים לחוצים, לא עוד
ברקסים מטר מהבית, אלא ביקורת בונה, הדרכה נכונה, בלי איומים
ובלי קשקושים, כי


                     למה לנהוג כשאפשר לצעוד?
                   זה הרבה יותר כיף ובריא מאוד!
                     למה לנסוע כשאפשר ללכת?
                     עכשיו גם אתם יכולים אחרת!
                      כי בבית הספר להולכי רגל,
                        תקבלו יחס חם ואהבה,
                             הכוונה נכונה
                         ונעלי הליכה במתנה!


כן, זה באמת היה רעיון מוצלח. אנשים לא הפסיקו להגיע ולשבח את
המקום. השיעורים היו קלים, הצוות הבטיח וקיים, והולכי הרגל
שגשגו. מספר הולכי הרגל עבר את מספר הנהגים בארץ תוך פחות
מחודשיים מאז נפתח בית הספר להליכה.

אתמול העברתי טסט לבחור אחד מהרצליה. הוא הגיע מזיע מלחץ ואמר
לי שהוא עוד רגע מקיא. אמרתי לו להירגע ושיהיה בסדר, אבל הוא
התעקש ואמר שזה הטסט השמיני שלו ושהוא חייב לעבור. עברתי על
הטופס שלו בעיון, במטרה לבדוק למה הוא נכשל כל כך הרבה פעמים.
אי הסתכלות לצדדים, ביטחון מופרז, מהירות יתר הן רק חלק קטן
משלל הסעיפים שהכשילו אותו. אמרתי לו שהיום יהיה שונה, שהיום
ננסה לתקן. הוא חייך ויצאנו לדרך. הוא הלך מצוין. ציית לכול
החוקים ולכול התמרורים. לא הלך מהר מדי ולא לאט מדי, עקף
בזהירות, עצר בכל שפות המדרכה בלי לגלוש, ממש כמו מקצוען. כמה
דקות לפני סוף הטסט, ראיתי מכונית ללימוד נהיגה. אחד המורים
האחרונים שנשארו במקצוע נסע בכביש וצפר לנו בבוז. כל ההיסטוריה
שלי איתם חזרה לי בבום באמצע הטסט. כעס וחרטה ורגשות אשם
וגעגועים להורים שלי ולחברים הישנים שלי. פלאשבקים של הברקס
האחרון הזה, מטר מהבית שלי, תקפו אותי פתאום. ממש הרגשתי את
הטלטלה של הרכב שוב ושוב, ואת הצחוק של המורה שלי, הצחוק
שבידיעה שהוא הכשיל עוד אחד. ברקס, ברקס ועוד ברקס, והתלמיד
הולך לידי, מרוצה,כבר רואה את הבית שלו, יודע שהוא עובר את
הטסט. מרגיש את זה בורידים שלו. ואני שם לו רגל. כי יש אנשים
שלא יודעים לצייר, ויש אנשים לא יצליחו לשרוק כדי להציל את
החיים שלהם ויש אנשים שגם אם הם יודעים ללכת, לא יקבלו רישיון.
ככה סתם, כדי לסגור מעגל.