אין, זה כל מה שיש לספר, כל מה שיש לדבר, כל מה שיש. הכל מלא
באין הזה, ששובר את כל הסטיגמות על הגשמי, מנתץ כל מחשבה
"בריאה", מוריד את כל השיזוף מעל העור הלבן. מה? אסור להגיד
שאין? זה נשמע כמו מילה גסה?
האופטימיים מנידים בראשם בתוכחה, עד שהוא זז ממקומו מעצמת
התנועות. "איך אפשר להגיד דבר כזה?" זה מנתץ להם את כל המחשבות
הנכונות לגבי המתיקות של קיומם, הקיים כל כך. רק מה? אין
מתיקות ואין קיום, פשוט, אין כלום.
מכשפה צוחקת בקול גדול: "אין, אין, אין, שום דבר". מולה עומדים
כל הפרחוניים האלה, שכסף, זוגיות וגלידה עושים להם את זה, והם
נמסים כמו חתיכות קרח ביום חם למולה. לא מסוגלים לקבל את קיומו
של הריק הזה אל תוך חייהם, הצבועים בורוד משקר. "זה לא בריא" -
קול פולני, "אסור לראות ככה את הדברים". אבל הדברים, הדברים
האלה, איך אפשר לראות אותם אחרת?
הריק היום יומי הזה, שפוער לוע דמוי חור במחשבה, אורב כמו זאב
בכל מקום שאין. הוא יכול להיות בפאב, מסתתר מאחורי בקבוקי בירה
ריקים, צוחק באושר על הכלום שנמצא שם. הוא יכול להתחבא בסופר,
בין כל המוצרים שמוכרים תדמית, כלומר, מוכרים את האין בכסף
מלא. הוא, שמוכר את האמת, נשאר תמיד מיותם על המדף.
בעיקר אוהב האין לשהות בין השמיכות, בימי החורף הקרים ביותר.
אז הוא עושה תרגילים מלוכלכים על אלה שמגיעים לשם כדי למצוא
חום, להתפנק על הנוחיות הזאת, על הפיצוי שמגישה השמיכה
ומעניקות הכריות המלאות נוצות.
הוא מחכה בשקט עד שהם מניחים את ראשם על הכרית, ואז מתחיל
ללחוש להם, בלי הפסקה: "חום חשבתם, שטויות. אין חום, אין חיבה.
לא תמצאו ניחומים בכיסויי המיטה היפים, לא תמצאו אהבה בין
זרועות של אחרים, חה, חה, אין שום דבר".  
כן, אין. אם זה מחדש משהו? בטח שלא. כולם יודעים את האין, רק
שיש כאלה שיכולים להתמודד אתו בקלות רבה יותר, ולצייר, לשיר או
לכתוב אותו בדמעות שאין בתוכם. אחרים, כאילו עוד מאמינים שיש,
ואפילו לעצמם לא מצליחים להגיד את האמת. המכשפה צוחקת עליהם
רוב הזמן, הם העיוורים הגדולים ביותר, הם המלכים של מקרר שנות
האלפיים וטלפון הזערורי ביותר בעולם.
בעצם, הם האדונים של כל מה שאין ורק נראה כאילו הוא קיים. הם
יוצרים את השקר, מגינים על האשליה בכלי נשק תוקפניים. הם אלה
שמונעים מכל מה שאין להתפרץ החוצה ולסמא את העיניים האנושיות
בכלום עגול אחד, גדול ושלם כמו השמש.
המכשפה, זה עצוב, צוחקת גם על אלה שמתמודדים עם הריק, אלה
שלכאורה מבינים שאין. היא משתעשעת בהם כמו ביו - יו צבעוני,
למעלה - למטה, קדימה - אחורה, יש רק משחק אצל מכשפת האין. היא
צוחקת: "אין, אין, אין, שום דבר, המחשבה על האין אינה יש,
מבינים? לכן, אין צורך להיות חושבים מידיי, אין על מה".
בגלל שאין כלום, הידיים הופכות כבולות, הנשמה מתכסה בשחור. אי
אפשר ליצור משהו משום דבר, זה פשוט. אין מכשפה, אין מילים, אין
מחשבה אמיתית, אין אמת, עכשיו אפשר לצאת להשתכר, לעשן משהו, כי
אין כלום בחוץ ובפנים.
אז כדאי ורצוי לברוח החוצה ולהזמין את המכשפה שאין, לצחוק צחוק
חורק ומשחרר על בקבוקי בירה שאין. אפשר גם לתת לה גם ג'וינט
שאין, לשיפור מצב הרוח, כי אין כמו מכשפה מסטולה שאין, באמצע
פאב שאין.
תזמינו גם כמה שחושבים שיש, גם אם אין כאלה. הם מתכון בטוח
לפיתוח ציניות בריאה ועוקצנית, שאין כמובן. הפאב המתמלא בצחוק,
נשים יפות, נרות בוערים, גברים מדליקים ובקבוקים ריקים שאין,
רק יגדיל את האין ואם אין, אז למה לא? צריך לעשות חיים.