כילדה קטנה בכלוב,
שנעלה את עצמה שנים שנים.
יושבת לה בפינה, לבדה.
לבדה.
וכשמתקרבים טיפה, רק טיפה,
מעיפה את המבט לכיוון השני,
חלילה שהעיניים לא יפגשו.
חלילה.

עט ונייר בידיה הרועדות,
בכוח, בצורה בלתי אפשרית שכזו,
מוציאה את הדמעות לכתב.
והנייר כבר מקומט,רטוב.
והדיו נמרח לה על הידיים, על הנייר.
ובקור הנוראי, דמעותיה לקרח.

מתקפלת לה,
מפחדת מכם, מכל העוברים על פנייה.
והיא, במבט התמים מפוחד הזה,
מסתכלת מסביב.
לאיזה ניצוץ, פז.

ובכלוב, זה שנעלה את עצמה לתוכו.
בכלוב ישנם חורים,
והיא מסתנוורת קלות.
מכסה את הפרצוף,
הרי לא רגילה היא לאור שכזה.
ונכוות היא,
אותה ילדה קטנה בכלוב.

כילדה קטנה בכלוב,
שנעלה את עצמה שנים שנים.
יושבת לה בפינה, לבדה.
לבדה.
וכשמתקרבים טיפה, רק טיפה,
מעיפה את המבט לכיוון השני,
חלילה שהעיניים לא יפגשו.
חלילה.