(מוקדש לכל מי שאוהב את אתגר קרת, ומתבאס מזה שהוא לא טוב
כמוהו...)

בקבוקי הבירה של הסיבוב הראשון עמדו להגמר ואני התחלתי להרגיש
איך אני משתחרר קצת. לא השתכרתי כמובן, אני בכל אופן לא ילד
ובקבוק אחד זה מזמן כבר לא מספיק. אבל חמימות מסויימת התפשטה
והראש נהיה איכשהו קל יותר וכבד בעת ובעונה אחת.
רונן סיים את הבקבוק שלו והניח אותו על השולחן. הוא נשען אחורה
והצית לעצמו נובלס, מחזיק את העשן הרבה זמן בפנים ומשחרר אותו
בסוף בנשיפה ארוכה כלפי מעלה. אמיר ואני הסתכלנו אחד על השני
ומבט קצר של השלמה עם הגורל עבר בינינו. אנחנו מכירים כבר הרבה
שני שלושתנו, ויודעים יפה שכשרונן נכנס למצב הרוח הפיוטי שלו
עדיף לנו לשתוק ולחכות שזה יעבור.
ישבנו בסלון של אמא של אמיר שהייתה אז בחו"ל, איזה סוף שבוע
בתורכיה מטעם העבודה, לה ולחבר שלה. זה היה בתקופה של לפני
הבלגנים הגדולים והיה עוד כסף לצ'ופרים. בהתחלה עוד ניסינו
להעמיד פנים שיש על מה לדבר, כל אחד סיפר איזה קטע שעבר עליו
בצבא באותו שבוע. היה מאוד נדיר ששלושתנו נצא באותה שבת ורצינו
לנצל את זה עד הסוף. אבל מהר מאוד התברר שאין כל כך מה להגיד.
אמיר התגייס די הרבה לפנינו והחזיק מעצמו פז"מניק רציני, למרות
שהיה רק שמונה חודשים בצבא. רונן ואני, שהיינו בטירונות בדיוק,
לא כל כך התרשמנו מהסיפורים שלו, במיוחד כי הוא היה בחיל הקשר.
לא שהיתה לי איזושהי בעיה עם חיל הקשר, אני הייתי אפסנאי אחרי
הכל - אבל בינינו, אין הרבה מור"קים מעניינים שאפשר לספר על
מכשירי קשר. הדבר הכי מעניין שאמיר הצליח לגרד היה שלבטריות הם
קוראים בתולות וזה הצחיק אותנו איזה חמש דקות.
דווקא רונן היה הכי קרבי מהחבורה שלנו וזה היה בניגוד מושלם
לאופי שלו. בגלל שהוא ראה עצמו כאמן מיוסר בעל נפש רגישה.
כשאני למדתי איך לקפל אפודים ושק"שים ואמיר התעסק עם הבתולות
שלו, היה זה דווקא רונן שרץ בג'בלאות וסבל התעללויות מהמפקדים.
יצא שגם אם לא התלהבנו מהסיפורים הפוטנציאלים שלו, בכל זאת
התעניינו בהם כי זה היה בשבילנו צבא אחר לגמרי. אבל רונן אף
פעם לא סיפר כלום ואמיר שקצת התבאס, טען שבטח רונן מנסה ליצור
מסביבו אווירה של מסתורין כדי שנחשוב שהוא כלי.
לא משנה מה הסיבה, רונן לא נידב מידע ואנחנו לא שאלנו. במקום
זה שתקנו הרבה, שתינו בירות וראינו טלוויזיה. אמיר הציע להכין
ג'וינט מחומר שאחיו השאיר בבית ואני הסכמתי. אבל רונן, שפחד
להסתבך עם משטרה צבאית, סירב. אמיר ניסה להסביר לו שהיחידים
שהמנאייקים נטפלים אליהם זה דווקא ג'ובניקים כמונו ורונן טען
ההפך וככה הם התווכחו עד שנגמר הסיבוב הראשון של הבירות.
בסוף אמיר אמר לרונן להוא יכול ללכת להזדיין שהוא ואני נעשן את
הג'וינט לבד.
הוא אסף את הבקבוקים הריקים והלך להביא סיבוב נוסף, מתוגבר
בגראס.
הזזתי את הראש בעייפות לכיוון רונן, עדיין מחכה לשמוע מה יש לו
להגיד. אבל רונן המשיך למצוץ את הסיגריה שלו באיטיות ועצם
עיניים, מתעלם ממני לגמרי.
החזרתי את המבט לטלוויזיה ששידרה סרט מטומטם על כלב רצחני.
הכלב בדיוק עמד להתנפל על איזו ילדה ונהיה שקט. תפשתי את השלט
ועמדתי להגביר את הווליום כדי שרונן יקפוץ כשהילדה תצרח. היינו
מריצים המון קטעים כאלה בבית הספר של להבהיל אחד את השני. רונן
בכלל היה אלוף בזה והמציא קטע של להפליץ על היד שלו ואז מהר
להניח אותה על האף של אחד מאיתנו. זה היה הדבר הכי מגעיל שקרה
לי בחיים.
"תוריד, תוריד את הווליום," אמר רונן לפתע. "למה? אתה מפחד
מכלבים?" שאלתי אותו בחזרה. "לא, אבל אני חושב על משהו וזה
מפריע לי." שאלתי אותו על מה הוא חושב והוא ענה שהוא חושב על
מה שהוא הולך לספר לנו.
מהמטבח אמיר צעק שהוא לא מאמין, החומר של אחיו נגמר. "בוא
זריז, האדון הלוחם עומד לשתף אותנו בסיפור של קרביים," החזרתי
לו בצעקה מלאת סיפוק. סוף סוף נשמע מה השמוק הזה עובר כשאנחנו
משתעממים.
רונן פקח את עיניו והסתכל יש אלי: "זה לא סיפור מהסוג הזה,"
הוא אמר. "אז איזה סוג?" שאלתי אני. אמיר הצטרף והניח עוד
שלישיית בירות על השולחן. אני הדלקתי מרלבורו וחיכיתי למוצא
פיו של הגיבור המקומי.
רונן התחיל: "אני שונא את אתגר קרת. תמיד שנאתי ותמיד אשנא.
כשהיינו בתחילת י"ב, בת דודה שלי רחל קנתה לי ספר סיפורים
קצרים שלו ומאז אני שונא אותו." אמיר נראה מבולבל, "לא אהבת את
הסיפורים, חשבתי שאתה אוהב את הסגנון שלו? לא אמרת שהוא אחד
הכותבים הכי מיוחדים בארץ?" הוא שאל. "מה שאמרתי זה לא חשוב.
זה בדיוק הסגנון שלו שמעצבן אותי. זה כאילו שהוא תפס מין זכות
כזו על הסגנון הזה ולאף אחד אסור לכתוב ככה יותר. מי שמנסה,
אפילו אם זה סיפור בנזונה, ישר אומרים לו שזה נורא יפה אבל
מזכיר קצת מישהו, לא? ואז כל מה שנשאר לכותבים רגילים זה לנסות
לא לכתוב כמו שהם רוצים וכמו שהם יכולים כי אתגר קרת כבר כתב
את זה."
שמתי לב שרונן מתחיל להתחמם. זה קצת מדאיג כי רונן הוא בכל
אופן די רול וכשהוא מתעצבן, במיוחד אחרי בירה או שתיים, קשה
לעצור אותו. אבל החלטתי שהכי טוב יהיה לתת לו להמשיך, אפילו אם
הוא סתם מחמם את עצמו.
"יושב בנאדם," הוא המשיך, "ומשקיע מאמצים וכותב ומדמם לתוך
הנייר או המקלדת, כדי להוציא סיפורים שלאדון קרת יוצאים מהזרת
ואז הוא מגלה שהוא לא מקורי, לא ייחודי ובכלל הוא משעמם נורא!"
"רגע אחד," שאל אמיר, "אתה מדבר מנסיון או שאתה סתם מזבל בשכל
כמו תמיד?" "ברור שמנסיון!", רונן כמעט צעק עכשיו. "אין לך
מושג כמה לילות אני מבלה בכתיבה לתוך מחברת חומה עם צ' עליה
וכותב כל מיני סיפורים שמתברר אחר כך שהם זבל. אתה לא מתאר
לעצמך איזה מתסכל זה לבחור כמוני שיש לו המון מה להגיד ויודע
גם איך, ופתאום הוא מגלה שמישהו כבר אמר את זה לפניו. וגם אם
יכולה לצאת לי יצירת מופת, בסוף מסתבר שהיא כתובה בדיוק כמו
הסיפורים שלו."
רונן סיים את המונולוג שלו ופתח בקבוק חדש של בירה. אמיר ואני
לא ידענו מה להגיד ובגלל זה לא אמרנו כלום. נהייתה מין אווירה
מסריחה כזאת של שקט ודכאון. "כוס אמק," אמר אמיר, "האח המזדיין
שלי והגראס שלו. לא יכול היה להשאיר קצת הבן זונה." רונן התפרץ
עליו: "תגיד לי, אתה לא שומע מילה ממה שמדברים אליך? חבר שלך
פה שופך את הלב, מדמם לך על השטיח שהאמא הזונה שלך קנתה ביפו
ואתה בוכה על הגראס! איפה המצפון שלך יא כלב!".
אמיר בהה ברונן בלי להגיד כלום. יכול להיות שהוא פחד שרונן
ייכנס להתקף וכבר אמרתי שהוא רול לא נורמלי, ויכול להיות שהוא
התבייש קצת שהוא מקטין את הצרות של רונן לעומת הצער על הגראס
האבוד. בכל מקרה, לי זה קצת נמאס. "תסלח לי רונן אבל יש משהו
שאתה צריך לדעת. לפני שבועיים כשאני יצאתי ואתה נשארת שבת, אתה
זוכר שקפצתי אליך הביתה לקחת את הסרט הכחול שלי?" "נו?" שאל
רונן בחוסר סבלנות. "אז אחרי שאמא שלך הכניסה אותי לחדר שלך,"
המשכתי, "חיטטתי לך קצת בדברים כדי למצוא איפה החבאת את הקסטה
ומצאתי את אחת המחברות שלך. לא התכוונתי להסתכל אבל איכשהו
בגלל שראיתי את הצ', חשבתי שאולי יש שם דברים צבאיים שאתה לא
מספר לנו. בכל אופן כמו שאתה יודע זו הייתה מחברת עם הסיפורים
שלך. אז קראתי אותם." הפנים של רונן נהיו אדומות והוא שכח לאפר
מרוב כעס. האפר של הסיגריה נפל על השטיח של אמא של אמיר אבל
אמיר אפילו לא שם לב. נדמה היה לי שהוא מריח דם. הדם שלי. "אתה
רוצה לדעת מה חשבתי עליהם?" שאלתי בטון הכי נעים שיכולתי
לגייס. רונן ענה שלא ועל הזין שלו מה אני חושב, אבל יכולתי
לראות שהוא מת לדעת.
"אני אספר לך בכל מקרה," אמרתי. "הסיפורים שלך באמת דומים
לסיפורים של אתגר קרת. אבל בכל אופן יש הבדל רציני - הסיפורים
שלך מסריחים. מרוב שאתה משתדל להמציא התחלה חזקה וסוף מפוצץ,
אתה מאבד לגמרי את העיקר. נראה כאילו לאורך כל הסיפור אין לך
כוח לחכות עד שתגיע לסוף ואתה מחפף לגמרי. קשה לך לכתוב
דיאלוגים עם כל המרכאות והפסיקים, ובמקום זה אתה פשוט מספר
בעצמך מה הדמויות אומרות ולא משמיע אותן בגוף ראשון. זה בעיני
חרא וכל הסגנון האתגר קרתי שבעולם לא יעזור לחרא הזה להריח
יותר טוב. זה מה שאני חושב בכל אופן." כשסיימתי לדבר לקחתי
נשימה עמוקה ומיד שלוק גדול מהבירה. אם רונן ירביץ לי, אולי
אני אהיה מטושטש מכדי לשים לב.
ראיתי את פניו של רונן מתעוותות בכעס ואת השפתיים שלו רועדות.
אמיר, שישב מול רונן הרים את הידיים שלו אל פניו באופן
אינסטינקטיבי. "על החיים ועל המוות" אמרתי בלב.
ופתאום, רונן התחיל לחייך. "בחייך עוזי, עשית לי את הטובה הכי
גדולה של החיים שלי!" לרגע חשבתי שהוא עובד עלי והרשיתי לעצמי
רק חיוך קטן. "לא, באמת," הוא המשיך, "אין לך מושג כמה אתה
צודק. כל הזמן הזה חשבתי שהסיפורים שלי גרועים בגלל שהם דומים
מדי לסיפורים של אתגר קרת, אבל בעצם, הם גרועים בגללי! אני לא
מאמין זאת ההרגשה הכי טובה שהייתה לי כבר חצי שנה."
רונן חזר להשען אחורה וגם אני הרפיתי קצת את הישיבה המתוחה שבה
ישבתי.
אמיר הסתובב קצת בכסא שלו באי נוחות, מתקשה להאמין שהמשבר חלף.
"אולי בכל זאת נשאר קצת חומר בחדר של אחי?"