הדמעות מלאו את עיניה והחלו לזלוג לה על הלחיים, כבר לא היה
אכפת לה, היא אפילו לא ניגבה אותן מפניה. היא רק עמדה שם, על
סף התהום הנוראית, התהום שבולעת חיים שלמים ורק רצתה לקפוץ
לתוכה, להבלע ולשקוע בתרדמה נצחית.
כבר לא היה אכפת לה. פעם נהגה לצעוק אך איש לא שמע, פעם נהגה
לבכות אך איש לא ראה ולא ניחם אותה בכאבה. ועכשיו היא עומדת
שם, על סף התהום הנוראית,התהום שבולעת הכל, הדמעות שזלגו על
לחיה הגיעו גם לצוורה אבל כבר לא היה אכפת לה, היא עומדת
לקפוץ, להבלע בתוך התהום וכבר אין דרך חזרה.
הנה היא- קופצת- מאבדת חייים שלמים שחלפו ללא תכלית וללא טעם
והיא נבלעת, מתנפצת למיליוני רסיסים קטנים של אור ושורעת ברדמה
נצחית, התרדמה השלווה ביותר. ואין בה חרטה.