יום אחד התעוררתי, התמתחתי, באמת שעשיתי את כל שאר הדברים
שצריך לעשות כשמתעוררים. אפילו החלפתי את הפיג'מה ואכלתי ארוחת
בוקר. עם הביס ה- 3  או ה- 4, אני כבר לא זוכרת, קלטתי מעבר
לחלון דבר מה מוזר. הנחתי את האוכל והלכתי באיטיות לעבר החלון.
לא הייתה שם שמש. היא תמיד ממוקמת שם באמצע השמיים והיום פשוט
לא התחשק לה לבקר. תמיד חשבתי שיום כזה יכול להגיע, אבל אף פעם
לא חשבתי שהוא באמת יגיע. אולי לשמש פשוט נמאס מאתנו? טוב, לא
הייתי מאשים אותה. אחרי הכל, היא טורחת וזורחת ואנחנו סתם כך
ממשיכים הכל כמובן מאליו. אפילו לא עוצרים להסתכל עליה להגיד
תודה. לדעתי היא חושבת שאנחנו מתעלמים ממנה ובגלל זה היא עשתה
את התרגיל הזה היום, לראות אם למישהו אכפת מחסרונה. לפתע שמעתי
נקישות בדלת. זה היה קרטל, הוא ביקש שאלווה לו קצת כסף.
הילוותי לו, אחרי הכל, אנחנו חברים, לא? רציתי לצאת החוצה, כדי
להפיק את המרב מהיום ללא השמש הזה, ולהוכיח לה שכן אכפת. אז
יצאתי. שאלתי מישהו אם הוא שם לב לכך שהשמש לא זורחת. הוא ענה
לי בפשטות שכן. זה מוזר לי, כולם נראים כל כך אדישים. כאילו לא
משנה להם שהשמש החליטה לא לזרוח היום. גם לזיפי בטח זה לא היה
משנה. היא אפילו לא שמה מחליף במקומה, עכשיו השמים נראים סתם
ריקים. אפילו רופג הסתכל מהחלון בלהיטות לעבר בקתת עץ ירוקה
שהפיצה אור צהוב. בטח גם הוא שם לב לכך שהשמש לא זורחת. אבל
לא, שאר האנשים כאלה אדישים. אלה שכבר בחוץ לא עושים מזה עניין
גדול ואלה שבפנים אפילו לא טורחים לפתוח את החלון. איזה, אפילו
ראיתי כמה שסגרו אותו. בשלב מסוים התחלתי להיות עייף וחזרתי
לביתי מעבר לשפת הכביש. לא יודע למה בדיוק, אולי זה כרוך
בעובדה שעכשיו אמצע הלילה. אחר כך הבנתי שזה לא היה קרטל אלא
סתם אחד עם טעם לא-משהו בבגדים.