אף פעם לא שאלתי איך התחלתי להתקיים. אני לא זוכר את אלה שכן
שאלו, ואני קצת מפחד לשכוח את עצמי. אני אוהב להיות כאן, כי זה
נוח וחמים, מביאים לי הכל ואני מרגיש כמו מלך.
"הגיע הזמן שלך לרדת", אמר קול מחוספס שהרס לי את כל
התיאולוגיה הקוסמית, שקרא לעצמו דריידין.
אני מסתכל עליו מוליך אותי לאיזה חור שחור, האינסטינקט הראשוני
שלי היה להעיף לו אגרוף מנצנץ ולשלב בתוך זה בעיטה אקוסטית.
"זה כאב, אחי", הוא אמר לי וניער את הכנפיים.
"קודם תספר לי על המקום אליו אני הולך", דרשתי לדעת.
"זה לא נהוג.. די אסור לי. אתה אמור להבין לבד כשתגיע לשם",
הוא התחיל להמציא תירוצים.
"טוב, אם כך אז.. ביי", הודעתי והחלפתי כיוון.
בסוף מצאתי את עצמי בסלון שלו, עדיין לא הבנתי מי אני בכלל..
אבל אז הוא התחיל להסביר לי הכל, כמעט הכל, אני מניח.
ככה הוא מספר ואני מוציא סיגריה, המוזר הוא שעוד לא נולדתי
ואני בכלל לא מעשן, אבל העצבנות עלתה לי לגרון, והייתי חייב..
אני שולף מצית שאף פעם לא הייתה עליי ומעשן כמו תינוק.
"יש לך איזו קומבינה שאני לא ארד לשם?" שאלתי רועד, מתלבט האם
כן או לא לכבות את הסיגריה.. (היא נגמרה בסוף..)
"יש משהו", הוא התחיל להסביר לי, "אתה יכול לרדת ואז לחנוק את
עצמך, או לאחוז חזק חזק באימא, יש כמה טריקים.. זה יגרום לך
לחזור לפה מהר מאוד", הוא התחיל ללמד אותי.
מאושר וטוב לבב ירדתי למטה, המעבר היה ממש לא משהו.. אבל החזרה
הייתה מדהימה.
אור בהיר מאוד הזדחל לתוך המוח שלי, לא היו בו יותר מידיי
זיכרונות, אז זה נתן לי יותר זמן לראות איך באמת חוזרים לכאן.
שוב מצאתי את עצמי בסביבה המוכרת לכאורה, יודע-לא-יודע מאיפה
באתי.
בשלב מסוים יצא לי להסתכל למטה, ראיתי את אימא בוכה. היה לי
עצוב לראות אותה ככה. שמעתי מה היא אמרה לאבא.. ועל מה הם
דיברו, ועל מה הם מדברים, כי כל יום כמעט באתי אליהם ושמעתי
אותם. הם רצו לקרוא לי צחי. לא ידעתי כל כך מה לעשות עם עצמי,
התחלתי להיות מתוסכל. אחרי שנה הכל פתאום נראה אחרת, זה היה
כששמעתי שפיונה החמודה יורדת למטה לאימא שלי עוד כמה חודשים.
אני יודע שזה לא נהוג, אבל הייתי חייב.
"פיונה?" אני פונה אליה.
היא מסתובבת ומקשיבה לי.
סיפרתי לה על זה שיקראו לה שרון, על זה שנהרגתי בלידה. סיפרתי
לה גם על אימא ואבא, מה הם אוהבים, כמה הם אוהבים אחד את השני,
כמה הם ישמחו כשהיא תיוולד. אמרתי לה שהיא חייבת לרדת ושזו
שליחות, ושלא תעשה את השטות שאני עשיתי..
כמו כל אחות קטנה, טובה וחמודה היא הקשיבה לי. נתתי לה חיבוק
של אח גדול ואוהב והבטחתי לה שאני אשמור עליה מלמעלה ולא אתן
לאף אחד לפגוע בה.
ככה כל יום ישבנו על תה או קפה ודיברנו על החיים.
אחרי כמה שנים הבנתי שזה באמת היה לא בסדר כל הקטע של ההסברים
המוקדמים.
אחותי יצאה מחוננת, מיוחדת במינה ומכורה לקופאין..
יום אחד שמעתי את שרון אומרת לאימא, "אימא, צחי שלח אותי לכאן.
הוא אמר לי שהוא מצטער, וכמו פעם הוא היה רוצה להחזיק בך חזק
חזק, אבל הפעם מהכיוון ההפוך."
אימא לא ידעה איזה רגש אמור להגיע אליה, היא אף פעם לא סיפרה
לה עליי. אני מניח שאפילו אני לא מכיר את מה שהיא הרגישה
בדיוק. אולי זה היה משהו כזה ליד הלב, לוחץ וצובת, חמים -
מרגש, אולי מפחיד..
לי ירדה דמעה |
