"פקח את עיניך!
האם אתה שומע?"
פניך לוחשות לי,
מכל ענן וכחול-
שמיים ומדבר
ואף מגבו של כסא
באוטובוס, או
שקיעה מרהיבה
בקרית מטווחים.

עינייך השובות,
כמעיין עמוקות,
מעל לחבל ארץ-
נמשים על אפך,
מלוות עם חיוך,
שפתות שחותכות,
שינייך הלבנות,
כמו עתידך הורוד.

אני רועד במדים,
ירוקים כבדידות,
ובוכה לתוכי, לכאב.
ופניך מושלמות,
עוד צוחקות,
ואני מאושר,
וכל כך עוד בוכה,
לתוכי, לכאב.

אני רוצה בגופך.
זוכר רק נגיעה.
אבל בראשי התפרצות,
שיוצאת כנשימה
חרישית.

כשנזדיין  אצטרך
לראות את כולך
-לא רק לגעת-
כדי להאמין.

וגופך הפתלתול,
ערמומי ומתוק.    
ייחשף בשרו,
באור המפקיר,
המיזע, המניד,
על גופי הזהיר.

ובסוף הליל ,
כשתצאי בחיוך,
מתלבשת בשיר
אחרון ופשוט,
אל תשכחי לנתק
את מכונת ההנשמה.
"פקח את עיניך"
אתה בדרכים,
ורק חיוך שמזכיר
לבכות, לבכות,
לתוכי.