זה!
"הנה, תבלעי את זה"
היא פוקחת את עיניה. היא רואה את הפנים הטובים של הדוקטור
מחייכים אליה בשעה שהאחות מגישה לה את צלוחית הפלסטיק שבתוכה
שוכנת הגלולה. גלולה קטנה, לבנה, תמימה למראה, נראית קצת כמו
נורופן, הכדור שהיא לוקחת תמיד ביום השני, היום הכי קשה במחזור
שלה, היום עם הכאבים.
היא מהססת. האחות דוחפת קרוב יותר את צלוחית הפלסטיק. היא
חושבת שהצלוחית הזאת נראית בדיוק כמו צלוחיות הפלסטיק בהם
נותנים לגיבורים של סרטי בתי משוגעים לבלוע את התרופות
הפסיכיאטריות, האם היא משוגעת?!
היא נזכרת שבסרטים הגיבורים תמיד עושים את עצמם בולעים את
הכדור כשלמעשה הם מחביאים אותו מתחת למזרון של המיטה, היא
שוקלת גם כן לעשות ככה. ממששת עם היד את הסדין, בודקת, אולי הם
לא ישימו לב...
"צביר תאים", זה מה שזה בשלב הזה, אמר הרופא בשעה שהתעקש
לפרט לה על התהליך אותו היא עומדת לעבור. בגלל זה כדאי לעשות
את זה עכשיו, לא לחכות, ככה גם יהיו הרבה פחות סיכונים לגבי
העתיד, כשהיא תרצה באמת לעשות את זה. היא לא רצתה לשמוע, רק
לעשות את זה כבר ולגמור עם זה אבל הוא אמר שזה חשוב שהיא
תהיה מודעת למה שהיא הולכת לעבור.
"זה עוד כלום", היא משננת לעצמה בשעה שהיא מוציאה את הגלולה
הלבנה מצלוחית הפלסטיק ומניחה אותה על הלשון שלה. היא מקרבת את
כוס המים אל הפה. עוד שניה זה יהיה מאחוריה, עוד שניה היא
בולעת את זה.

היא מנסה לחשב מה השעה אצלו עכשיו, מתישהו בבוקר. היא תוהה מה
הוא עושה עכשיו. האם הוא עובד? האם הוא מבלה? אולי הוא עוד
בכלל ישן... והאם הוא ישן לבד או שאולי הוא מחבק עכשיו מישהי
אחרת?!
היא עוד יכולה לנסות להתקשר אליו ולשאול אותו, לשאול אם זה
מה שהוא רוצה, בכל זאת, זה הרי לא רק שלה העניין הזה,
ובאיזה זכות היא בכלל מרשה לעצמה להיות זו שמחליטה מה לעשות עם
זה? הפה שלה יבש, היא חושבת על זה שרוק זה דבר מאוד
משונה ועוד יותר משונה זה איך שהוא נעדר לפעמים מהפה, בדיוק
בקטעים שצריך אותו. היא בולעת קצת מים, עדיין משחקת עם הגלולה
בתוך חלל הפה.

היא נזכרת בפעם הראשונה שהיא פגשה אותו. בעצם זאת לא הייתה
הפעם הראשונה שראתה אותו כבר יצא לה לראות אותו בכמה הזדמנויות
ואיזה פעמיים הם אפילו החליפו כמה מילים אבל זאת הייתה הפעם
הראשונה שהיא הרגישה בזה. היא הלכה לחברה שלה לקחת חומר לתזה
שלה. "החיפוש אחר האהבה בעידן הפוסט מודרני", ככה היא הגדירה
את הנושא שלה.
הוא באופן אישי חשב שזה שם קצת "פלצני", אבל המנחה שלה,
הפרופסור, זה שמתלהב ממנה ולא רק בגלל שהיא "כוסית" אמר שזה
נושא טוב למרות שכדאי אולי שהיא תהיה קצת יותר ספציפית. "הכי
חשוב זה להגדיר כמו שצריך את הנושא שלכם, אחר כך אתם כבר
יכולים לעשות עם זה מה שאתם רוצים", זה מה שהוא תמיד היה
אומר להם בשיעורים.
הטענה המרכזית שלה הייתה שהיום המושג "אהבה" מחליף את המושג
"אמונה" והשאלה שהעלתה ובדקה, בעיקר דרך הספרות והקולנוע,
הייתה - האם יש מקום למונח "אהבה" בעידן בו מושגים כמו "אמת"
ו"מציאות" מוטלים בספק.  
הוא אמר שפוסט מודרניזם זה המצאה של אקדמאים.
הוא היה שם במקרה, סתם היה באזור וקפץ לקפה. הוא חבר מאוד טוב
של החברה שלה, פעם היא אפילו חשבה שיש בינהם משהו אבל כשהיא
שאלה את החברה על זה היא הגיבה בצחקוק ואמרה שהיא לא חושבת
שהוא מסוגל להיות עכשיו בקשר עם מישהי, יותר מדי מרוכז בעצמו,
יותר מדי פוחד. היא חשבה על זה שגם היא די פוחדת,  בעצם איך
אפשר שלא לפחד מדבר כזה?
"אז מה זה אומר "בתכלס" השם "הפלצני" הזה שלך?" הוא שאל
בזמן שעיין במאמרים שבחרה לעצמה. היא חייכה למשמע שאלתו וניסתה
להסביר. "זה קצת הדיוטי לחפש אהבה אם אתה חושב שאין אמת ואין
מציאות והכל זה בעצם רק טקסט, לא? כולם מחפשים אהבה ואף אחד לא
מוצא וגם לא רואה שום סיכוי למצוא, אז למה מחפשים את זה בכל
זאת?"
הוא אמר שככה זה. ככה החיים וככה אנחנו. זה חזק מאתנו הדבר
הזה. אחר כך הוא הציע לה טרמפ הביתה כדי שלא תצטרך לסחוב
ברגל את כל הספרים והמאמרים שהחליטה לקחת לקרוא.
בדרך הם עצרו לשתות משהו כדי לאוורר קצת את המוח ואז הוא נזכר
שיש את המסיבה הזאת ואחרי הבירה החמישית היא בכלל לא התפלאה
לסיים אתו את הלילה. כל הלילה הם ישנו מחובקים, וכשהם קמו
בסופו של דבר מהמיטה, למחרת אחרי הצוהריים, היא חשבה שזה
מאוד מוזר שהיא ישנה אתו כל כך טוב, בדרך כלל היא לא אוהבת
לישון עם עוד מישהו. אולי בגלל זה היא החליטה להישאר אצלו
עוד יום ככה שבעצם הם העבירו יחד את כל סוף השבוע. הם נפרדו
בנשיקה ואמרו שהיה נורא כייף אבל לא החליפו טלפונים.

אחר כך היא הגיעה במקרה לקפה שהוא יושב בו כי יש ליד חנות
ספרים מיוחדת שהיא נזקקה לה מטעמים אקדמיים. הוא מאוד שמח
לראות אותה והציע להצטרף לצפות בסרט שהיא השאילה בוידיאו. גם
היא מאוד שמחה לראות אותו ואפילו לא ניסתה להסתיר את זה כמו
שהיא עושה בדרך כלל וכשהוא הקשיב אחר כך על הספה להרצאות
המלומדות שלה על הסרט בו צפו ונראה אפילו מתעניין בזה היא
חשבה שהוא חמוד באמת ושהיא ממש אבל ממש מחבבת אותו.
הם המשיכו להתראות ככה בצורה אקראית אך עקבית ובילו יופי של
זמן ביחד.
רק כשהיא פגשה במקרה את החברה שלה באוניברסיטה, היא קלטה שבעצם
עבר לו כבר כמעט חודש מהמפגש ההוא, הראשון, אצל החברה בבית.
היא תהתה אם הוא סיפר לחברה על זה אבל החליטה שלא להסגיר
בעצמה מידע בנושא.
כשהיא ראתה אותו בלילה שאחרי כן היא שאלה אותו אם הוא דיבר עם
החברה בזמן האחרון. הוא אמר שכן והיא שאלה אם הוא הזכיר אותם.
הוא אמר שלא והוסיף שהוא לא חושב שהיא תאהב את זה. "את
זה?" היא שאלה, "מה זה זה?  זה אני ואתה?", כשהוא הנהן
בראשו היא אמרה ואפילו היא לא הייתה בטוחה אם היא צינית או לא
- "זה, יופי של שם!".
הם היו זה, עוד איזה חודשיים. ככה היו מתראים, לעיתים קרובות
אבל גם עם הרבה "ספייס". זה התאים לה ככה, היא הייתה מאוד
עסוקה עם התזה שלה. היא התקדמה מאוד יפה והמנחה שלה, הפרופסור,
זה שחושב שהיא נורא חכמה וגם יודעת להתלבש טוב, הציע לה
להמשיך מהתזה ישר לדוקטורט שיהווה חלק מספר שהוא עצמו כותב.
היא הייתה מוחמאת עד לב השמיים וישר התקשרה לבשר לו. הוא שמח
מאוד לשמוע והציע שילכו לחגוג בערב, גם לו היו לאחרונה
התפתחויות בעבודה שהוא רוצה לחלוק אתה, אבל הוא לא הסכים לעשות
את זה דרך השפופרת.  
"שלושה חודשים?", היא מצאה את עצמה חוזרת אחריו כשישבו במסעדה
המפוארת. "איזה יופי", היא הציעה שהם יזמינו עוד בקבוק יין
וחשבה על זה שזה בעצם כמו הזמן שהם היו זה ביחד. שלושה
חודשים בניו יורק, מטעם העבודה, מאוד כלכלי וג'וב מעניין. הוא
יודע על זה כבר שבוע אבל חיכה שהכל יהיה סגור כדי לספר לה.
"מתי אתה נוסע?" היא שאלה כשהיא מנסה לאלץ חיוך על השפתיים.
חמישה ימים. חמישה ימים, לארגן הכל, לעשות את כל הסידורים.
חמישה ימים, זה אפילו לא שבוע! "איזה יופי" , היא לקחה עוד
לגימה מפוארת מהיין וניסתה לשפר את החיוך שיראה אמין יותר.

"יופי חמודה, תיקחי לגימה גדולה ותבלעי, נו מותק", האחות
מחייכת אליה חיוך מזויף בניסיון נואש לזרז אותה, היא לא
המטופלת היחידה שלהם, יש להם עוד הרבה עבודה לעשות היום... אבל
הרופא הסבלן והטוב אומר לה שזה בסדר, היא יכולה לקחת לעצמה
עוד רגע. עוד רגע, היא חושבת לעצמה, עוד רגע היא תבלע והכל
ייגמר, עוד רגע זה יהיה מאחוריה.

הם החליפו כתובות של אימל ונפרדו בקפה שלו בחיבוק. היא שאלה
איך הוא נוסע לנמל תעופה והוא אמר שאחותו לוקחת אותו. כשהוא
יצא היא הרגישה פתאום מאוד עצובה ואיזה דחף מבפנים צעק לה לרוץ
אחריו ולחבק אותו עוד קצת ולשאול אותו אם הם עוד יתראו אי פעם,
אם הוא אי פעם עוד יחבק אותה, אם הוא אולי רוצה שהיא תעזוב פה
את הכל ותבוא אתו... במקום זה היא הזמינה עוד כוסית של יין.
הייתה לה קצת סחרחורת.
לא יצא להם להתכתב הרבה כי לו עוד לא היה מחשב נייד והוא בקושי
הסתובב במשרדים של החברה שהוא עובד בה שם. הוא כתב שהוא עושה
חיים, שהעיר כייפית ומדליקה ושאל איך מתקדם הדוקטורט שלה. היא
סיפרה שדווקא נורא מעניין לה ושהיא מגלה דברים ממש מרתקים. היא
אומנם רצתה לכתוב לו גם שהיא נורא מתגעגעת אבל במקום זה רק
כתבה שאולי לאהבה יש סיכוי בכל זאת. היא לא קיבלה תשובה על
המייל הזה.
אחרי שבוע של איחור היא התחילה לדאוג. אף פעם לא מאחר לה אז
היא הלכה וקנתה את הבדיקה הזאת שעושים בבית. היא ידעה בדיוק מה
זה אומר כשהיא הסתכלה אחרי חמש דקות על המקלון מהפלסטיק כי
היא קראה היטב את ההוראות בזמן שהיא המתינה. היא מאוד הופתעה
לראות את שני הקווים הברורים, הבלתי ניתנים לספק או לתהיות.
היא אף פעם לא חשבה שהיא בכלל מסוגלת להיכנס להיריון, היא אף
פעם לא הצליחה לדמיין את עצמה אימא.
היא מצאה את עצמה מתיישבת על הספה בסלון, מדליקה לעצמה סיגריה
וחושבת כל הזמן שהיא חייבת להישאר רגועה עכשיו, חייבת לא
"לאבד" את זה, חייבת להיות פרקטית!!!
היא התקשרה לרופא שלה לקבוע תור, דחוף, זה מה שהיא אמרה
למזכירה שלו שקבעה לה בהתאם תור עוד באותו הערב. רק לפני שהיא
יצאה מהבית היא חשבה על זה שאולי היא צריכה לספר לו על זה,
אז היא הדליקה את המחשב וכתבה לו מייל קצר וקצת יבש, אולי כי
הייתה נסערת אולי כי הוא עדיין לא השיב למייל הקודם שלה -  מה
שלומך, תיצור איתי קשר אני צריכה לשאול אותך משהו.
גם על המייל הזה היא לא קיבלה תגובה.

הרופא אישר את תוצאות מקלון הפלסטיק וגם ניסה לקבוע באיזה שבוע
היא נמצאת בשיטה קצת יותר מדויקת מהזיכרון והערכות שלה.
"זה עוד מאוד קטן", זה מה שהוא אמר והסביר שזה עדיין
מאפשר לה להשתמש בטכניקת הגלולה והוא הכי ממליץ על זה כי
למרות שזה כואב, זה יוצר הכי פחות סיכונים לאחרי זה. היא
כמובן יכולה גם לבחור בטכניקות האחרות ואז זה מאפשר לה לעשות
את זה בשלב קצת יותר מאוחר, היא יכולה ככה לקחת לעצמה אפילו
חודשיים למרות שהוא אינו ממליץ לדחות וכמובן שתמיד עומדת בפניה
האופציה להחליט לשמור על הילד, האם היא לקחה בחשבון את הרעיון
הזה?!
היא הרגישה כאילו השכל שלה חלול לגמרי ובלי לשים לב הניחה את
ידה על הבטן התחתונה, במקום בו הרחם אולי אמור להיות כשאמרה
שהיא מעונינת בגלולה. כמה שיותר מהר!
הוא קבע לה את זה למחרת אחר הצוהריים כי הוא לא הצליח להחליט
בוודאות באיזה שבוע היא נמצאת והוא לא רצה לקחת סיכונים
מיותרים. היא מאוד הודתה לו בליבה שהוא לא מצא לנכון להטיף לה
או לחקור אותה איך דבר כזה קורה לבחורה נאורה שכמותה. היא לא
חושבת שהיא הייתה עומדת בזה.
היא רצתה להתקשר ולספר לו אבל אז קלטה שאין לה בעצם את מספר
הטלפון שלו. בסוף היא הצליחה להשיג את המספר של החברה בה הוא
עובד אבל כשסוף סוף הצליחו להבין מה היא רוצה ואת מי היא מחפשת
והעבירו אותה אל המזכירה שלו, היא סיפרה לה שהוא שוהה מספר
ימים מחוץ לעיר, "ביזנס", היא יכולה לנסות אותו ב"מובייל" שלו.
היא חשבה על זה שזה יכול להסביר מדוע הוא לא מחזיר לה
מיילים, ובקשה מהמזכירה שתתן לה את המספר של הסלולרי.
?"ARE YOU A RELETIVE", שאלה זו בחשדנות פתאומית. היא נאלצה
להשיב  על זה בשלילה. ?"HIS GIRLFIREND A FRIEND,", הם לא
נותנים את הטלפונים הסלולריים של העובדים שלהם ככה לכל אדם,
זה לפחות מה שהיא הצליחה להבין מהאנגלית המסתלסלת. היא רצתה
להגיד שהיא לא, היא לא קרובת משפחה ולא האישה ולא החברה ולא
סתם חברה, היא זה אבל היא לא חשבה שהמזכירה תהיה מסוגלת
להבין את זה, אז היא גמגמה תודה ולא משנה באנגלית עילגת
והחזירה את שפופרת הטלפון למקומה.
היא ניסתה ללכת לישון אבל מהר מאוד הבינה שאין סיכוי שהיא
תצליח עכשיו להירדם אז היא התיישבה מול המחשב לעבוד קצת על
התזה. היא לא כל כך הצליחה להתרכז אז היא שיחקה קצת פריסל
ואחרי זה בלי לשים לב מצאה את עצמה נכנסת לבדוק אם יש לה
מיילים. היו לה שלושה מיילים חדשים. אחד מהם היה מהחברה שלה,
(וגם שלו), שמסרה המון מזל טוב, רק עכשיו היא שמעה על הדוקטורט
והפרופסור והספר ושלחה לה סיפור אהבה שמצאה ואולי יכול לעזור
לה בזה. ממנו לא הגיע מייל. אחר כך היא ישבה וקשקשה על
המקלדת:
אין אהבה אין אהבה אין אהבה אין אהבה אין אהבה אין אהבה אין
אהבה אין אהבה אין אהבה אין אהבה אין אהבה אין אהבה אין אהבה
אין אהבה אין אהבה
איזה חמישים פעם היא כתבה את המשפט הזה.

היא לוקחת לגימה ארוכה מהמים ונותנת לגלולה להישטף יחד אתם
לתוך הגרון שלה. היא עוצמת עיניים וממתינה, עוד מעט יתחילו
הכאבים, זה מה שהרופא התעקש לפרט לה לפני זה. היא נושכת את
השפה התחתונה, זה מתחיל, היא רוצה לצעוק אבל לא יוצא לה קול.
היא מרגישה כאילו מישהו שם לה דינמיט בתוך הבטן ועכשיו לאט לאט
הוא מתחיל להדליק אותו, כל פעם עוד אחד, אלוהים אדירים, איך
שזה כואב, היא שומעת את עצמה ממלמלת בקושי, "כואב לי, כואב
לי, זה כואב!!!".

"הנה תבלעי את זה". היא בקושי מצליחה לפקוח את העיניים. היא
רואה את האחות מושיטה לה צלוחית של פלסטיק, בתוכה שוכנת גלולה
לבנה. היא מסתכלת על הגלולה בחרדה, האחות מוציאה את הגלולה
ומקרבת אותה אל פיה, היא מושיטה לה כוס מים ועוזרת לה להרים
קצת את הראש כדי שהיא תוכל לבלוע אותה. "זה יעזור לכאבים,
הנה תבלעי, יופי חמודה, את ממש ממש בסדר, זה תכף נגמר, את
תכף אחרי זה".

היא פוקחת את העיניים. היא רואה את הפנים המרגיעים של הדוקטור.
הוא שואל אותה איך היא מרגישה ומספר שזה עבר חלק, הכל בסדר,
הוא לא יכול היה לצפות שזה יהיה יותר בסדר מזה. היא מסתכלת
עליו בזמן שהוא מדבר אבל מהר מאוד מפסיקה לשמוע את המילים שהוא
אומר, סתם מן רצף של אותיות שעוברות לה ליד האוזן. היא חושבת
על זה שהיא אחרי זה, היא חושבת עליו, היא חושבת עליה, היא
חושבת על פרי אהבתם שלא קיבל לרגע הזדמנות, היא חושבת על כל
זה והדמעות מתחילות לזלוג לה על הלחיים. הרופא הטוב ניגש
ומחבק אותה. "זה בסדר זה בסדר", הוא חוזר ואומר. שום דבר
לא בסדר, היא רוצה לצעוק עליו, שום דבר לא בסדר וזה בטח שלא!
היא לא צועקת, רק הבכי שלה קצת מתגבר.