אל העולם מחלחלים שדים של כעס ושנאה,
מערערים על השפיות, מאפילים על הבינה,
והשכינה הענוגה עזבה את אלוהים,
ממקומה שבשמיים למשכנם של הצללים.

בעולם פורחים עצים של עצב וחורבן,
והשכינה הבוגדנית כבר התחתנה עם השטן,
מרוב העצב אלוהים ויתר על מקומו,
והשטן לא מהסס ומאלץ את שלטונו.

רק רסיסים של זיכרונות שומרים על החיים,
עם התקווה שעוד נותרה בני האדם מתפללים:
"עזוב אותנו מלך אופל ותן לחזור למקורות,
חזור לחור שבו שכנת במשך אלף ואחד דורות".
אך השטן אינו שומע, ולאלוהים כבר לא אכפת
בדיכאון עמוק שקוע, בזה שהוא נמצא לבד.