השדות שלה בלי סוף,
היא נקרעת בינהם.
הולכת אל האופק בלי יכול לגעת.
האמת שלה היא שקר,
השקרים הם המציאות.
הלשון שלה מושכת
לכיוון אחר.

פוחדת מקרבה
בשדות של בדידות.
מעדיפה לא לראות
אותם למחרת בבוקר.
כולם הולכים ולא
שבים אצלך ברחוב
(לא שווים אצלך, שווים אצלך).
מנסה להבין מה עושה לך טוב,
אם עושה לך טוב.

לא כולם מסתכלים בך,
לא תוהים על קנקנך.
הייחוד שלך איננו,
מעולם גם לא היה.
הפטיפון שלך הרוס,
התקליט שרוט.
הציפור שלך מושכת
אל הכלוב.


(השיר הזה כעיקרון מולחן, וכשיהיה לי מושג איך, אני גם אכניס
אותו בתור MP3)