יום אחד, בעיר אחת כ"כ קטנה שאף אחד לא שמע עליה, נשמע צפצוף.
לא משהו מיוחד, מהסוג צפצופים שרדיו מקולקל משמיע, או
שטלוויזיה לא קולטת. סתם צפצוף. אף אחד לא התייחס אליו בהתחלה,
זה לא נראה חשוב במיוחד, והאנשים היו עסוקים. אחרי כמה ימים
האנשים התחילו להתעצבן, וכמה התלוננו וניסו לאתר את הצפצוף,
אבל לא הצליחו. אחרי בערך שבועיים, הצפצוף עדיין לא נפסק,
והאנשים התחילו להתמוטט אחדאחד. להתנהג כאילו משהו מטריף אותם
לגמרי, וראש העיר התחיל להילחץ בעצמו, אז הוא קנה אטמי אזניים
גדולים יותר, וליתר ביטחון נעל את עצמו בתוך הוילה השקטה שהוא
גר בה.
היה משהו בצפצוף הזה, שהאנשים לא יכלו לחיות איתו. הוא היה
תופעה שאף אחד לא יכל להסביר, כמו משהו שמהפנט את האנשים,
שהתחילו להיות יותר ויותר מוזרים. איש אחד היה נכנס למכולת עם
פעמון כל בוקר, וצלצל בו עד שבעל המכולת הסכים לתת לו סוכריה
על מקל בטעם תות במתנה. אישה אחת הסתובבה ברחוב עם מחבט ושברה
את החלון הימני הקדמי בכל מכונית ירוקה או כחולה שהיא ראתה.
ראש העיר הבין שמצב שממצב כזה יכול להיות יותר ויותר מסוכן
להתעלם, כי זה כבר עלול לגרום לו לא להיבחר בפעם הבאה. אז הוא
הקים ועדה שתחקור את מקור הצפצוף, שלא רק לא מצאה אותו, אלא
שרובם כל כך פחדו מהאנשים שמשתגעים ברחוב, שהם לא ממש ניסו. הם
רק הניחו, שזה איזשהו רדיו שמישהו שכח לכבות, והחליטו להשמיד
את כל מכשירי הרדיו שהי בעיר. הם אספו את כולם, אבל אף אחד
מהרדיואים לא ציפצף.
בינתיים, העיר השכנה, שגם סבלה קשות מהצפצוף, החליטה לגמור את
הסיפור, ובמקום לחקור, התחילה להפציץ את העיר. זאת לא הייתה
מלחמה מסובכת במיוחד, רק הפצצות בין שתי הערים, כך שאין טעם
לפרט. אבל כאשר המלחמה נגמרה, ושתי הערים הושמדו לחלוטין,
הצפצוץ המוזר נמשך. ולמעלה בשמים, אלוהים חייך ואמר "יופי,
עכשיו יש לי מקום לקאנטרי קלאב ומכון כושר" וכיבה את הרדיו
שלו.