חול זהב שם היה, וכחול של הים,
וחופש מוחלט שלא תם לעולם,
וימים בהירים, ארוכים וקסומים,
והשמש היתה בהירה ותמה,
ונפלא כל מבט על שקיעת החמה.

אושר היה שם, ותום נעורים,
ושמיים כחולים, בהירים וגבוהים,
ולובן חצב שבטרם סתיו,
ולילות קרירים ומלאים כוכבים,
של ירח מלא ביופיו המדהים.

יופי היה שם, יופיה של טיפה,
שאם רסס הגל בחום התנדפה,
ויופיו של צדף, שאלי נסחף,
עם מים ורוח, עלה וענף.

שמחה שם היתה, שמחת נצחון,
במשחק ילדים או בדייג ראשון,
וחיוך הכרחי של אושר נצחי,
השמחה התמה של ילד קטן,
שכלל לא יודע כיצד והיכן.

ועתה לא נותר לי אלא לשאול:
מדוע זה כך מסתיים לו הכל?
מדוע החורף מגיע לבסוף,
כמו גם בגרותו של אדם על החוף,
שלעולם לא יוסיף להיות כה נהדר,
כמו בקיץ ילדות, כדבש הניגר.

זה השיר הדראשון שכתבתי בימי חיי, הוא אולי לא מלוטש, אך יקרא
לי מי שימצא גביש צלול ממנו.