מאז שהיא זוכרת את עצמה, הם היו ביחד.

סנדרה שכבה, עיניה בוהות בתקרת הבז' האכולה, שבימים יפים יותר
ודאי היתה לבנה ונקיה, ותהתה מה גרם לו לברוח לה.
סנדרה היתה לכל הדעות בחורה יפה. למרות שהיתה בת שלושים
ושמונה, בחיים לא הייתם נותנים לה מעל שלושים. זה כנראה היה
משהו בעור הפנים שלה. היו לסנדרה צוואר ופנים חלקים להדהים.
כמו של ילדה בת ארבע עשרה. זה באמת היה משהו שלא רואים כל יום
ברחוב. לא היה לה קמט אחד לרפואה. חוץ מזה היתה לה גזרה
מדהימה. אם היו מבקשים ממני לבחור בחורה בשביל לדגמן בקבוק
מזכוכית של קוקה קולה, כזה כמו שהיו מוכרים פעם במכולת, אתם
יכולים להיות בטוחים שלא היתה לי שום דילמה במי לבחור לקמפיין
הזה. תוסיפו לזה שיער שחור כהה, חלק לגמרי שהגיע לה עד התחת
ותושיבו את כל זה על 181 סנטימטר ותקבלו משהו די נדיר. לא
יעזור בית דין, סנדרה היתה בחורה יפה.
גיל 38. אתם מצפים בגיל הזה למצוא בן אדם עם משפחה, ילדים וכמה
חיות מחמד - לא סנדרה. לא ברור איך הגיעה לגיל הזה רווקה. היו
כל כך הרבה גברים שהיו מוכנים לתת את אבי העורקים שלהם בשביל
הזדמנות לצאת איתה לתאטרון או משהו, ואחר כך להזמין אותה לאיזו
ארוחת פאר באחת מהמסעדות היקרות שיש לתל אביב להציע, אבל זה אף
פעם לא קרה. תמיד היתה מתעלמת מהם בנונשלנטיות, שמהצד, נראתה
כנראה, כהתנשאות חסרת פשרות.
איתו היא היתה ביחסים קרובים תמיד. תמיד היתה אומרת, חצי בצחוק
חצי ברצינות, שהיא מרגישה אותו בעצמות.
אבל רבק, שלושים ושמונה? בסוף היא היתה רק בת שלושים ושמונה.
לא שישים ושמונה, לא שבעים ושמונה. שלושים ושמונה. לא יעזור
בית דין, לא היתה לו שום סיבה נראית לעין לברוח לה.
היתה לה שכנה בבלוק, אסתר, שלה זה קרה. גם לה ברח. אבל היא
היתה ממש זקנה ואף אחד לא התפלא על זה, אפילו לא הבנים שלה.
אבל לה, לסנדרה, הוא לא היה צריך לברוח.
קרני שמש אחרונות של סוף היום נכנסו דרך התריס המוגף למחצה.
בעודה שוכבת על הגב, יכלה לראות באור שנותר, עכביש טווה מלכודת
שקופה לזבובים חסרי ישע. עוררה בה גיחוך המחשבה, שדווקא
זבובים, אותם מעופפים בעלי עיניים כל כך מורכבות, לא מצליחים
לראות את הרשת הטוויה, ואת טורפם הנצחי הממתין בסיפוק חסר
גבולות באחת מפינותיה, טורף, אשר יביא למותם בסופו של דבר.
שחזור קצר גרם לה להבין, שכל העסק התחיל לפני שנה בערך. פתאום
הוא התחיל להעלם לה. בהתחלה היה נעלם ממש מעט והיא לא הרגישה
אפילו, אבל ככל שעבר הזמן, הוא נעלם יותר ויותר. היא התעלמה
מזה, הדחיקה, למרות שזה כאב לה. היא חשבה שאם היא תשתנה, הוא
יחזור אליה, אבל המצב רק החמיר.
חברות שלה אמרו לה שתתחיל לקחת גלולות. הסבירו לה שיש גלולות
מיוחדות שברגע שהיא תתחיל לקחת, הוא יחזור אליה בשניות. סנדרה
לא לקחה אותן. לא האמינה בזה. היא ניסתה למצוא דרכים אחרות
להחזיר אותו אליה.
החסרון שלו הפריע לה, וככל שעבר הזמן, הרגישה, שהוא חסר לה
יותר. כמה שהיא היתה צריכה אותו... כל דבר קטן שעשתה או ראתה,
גרם לה להזכר בו, החל מכוס הקפה ששתתה בבוקר וכלה ברפתות לידן
היתה חולפת כל יום בדרכה אל העבודה וממנה.
אתמול זה קרה. אתמול נשבר הגב של הגמל, תרתי משמע. אתמול בדיוק
כשכבר היתה בדרך מהחניה למשרד, התעקמה לה הרגל והיא נפלה.
דווקא היום החליטה לנעול את נעלי העקב הגבוהות שלה. שבעה
סנטימטר של עקב. מספיק עקב בשביל איזה שמונים נשים. אני חושב
שזה היה העקב הימני שקרס. בכל מקרה, הנפילה לא היתה חזקה מידי,
ולמרות זאת כשפגעה בקרקע, הרגישה סנדרה כאב חד וחזק בירך. היה
לה ברור שזה שבר. היא לא היתה המומה מהשבר עצמו, כמו מהתחושה
שכמעט לא חטפה שום מכה שיכלה לגרום לשבר.
היא התנתקה מהמחשבות וחזרה למציאות שהיתה מול עיניה, תקרת הבז'
, העכביש שזה עתה צד את קורבנו הראשון, ורגלה המגובסת מורמת
מעט מעל המיטה הפנאומטית של בית החולים.
היום בצהרים הרופא בישר לה את הבשורות. "סנדרה", אמר הרופא,
"אני דוקטור הראל", הציג את עצמו בחיוך מבויש. "טוב שהשבר הזה
קרה עכשיו, יותר מאוחר מזה אי אפשר לדעת מה היה קורה". סנדרה
היתה המומה. היא לא הבינה מה גורם לאדם לבוש המדים הירוקים
שמולה לצהול לנוכח העובדה שזה עתה שברה את הירך שלה.
" את יודעת שהוא ברח לך, נכון?" אמר דוקטור הראל. "סליחה",
אמרה סנדרה, מבולבלת מחידותיו של איש הרפואה.
"הסידן, בקצב הזה היית מתפוררת תוך שלושה שבועות", אמר דוקטור
הראל וחיוך ממזרי רחב התפשט על פניו. "הכל יהיה בסדר עכשיו",
צחקק בעוזבו את החדר.