כשצבע שחור מכסה את האוויר
והכוכבים נוצצים בלילה בהיר
היא יושבת, נעולה, בתוך חדר סגור
המחשבות רצות, היא לא מרבה בדיבור
היא שוכבת על מיטה שמכוסה לגמרי
עם הרגליים על קיר שצבעו כבר דוהה
מביטה לתקרה, והראש מסתובב
עם כל מבט - גובר הכאב
ואז עיניה נעצמות בעדינות
היא שותקת, רגועה, אך נושמת בכבדות
לוקחת דקה לברר עם עצמה
ועוד דקה להבין מה קרה
ואחרי שהיא מסיימת עם החשבון הנפשי
היא פוקחת את עיניה בהלם חרשי
ואז מגיעה לה דמעה בודדה
ומיד אחריה מטר שלם בא
כשצבע שחור נעלם מן האוויר
והכוכבים שוקעים אל תוך בוקר סגריר
בחדר סגור, היא יושבת לבד
בוכה, מתייפחת, כי אין לה אף אחד |
