ערפילים כבדים מכסים את הכפר היתום.
הכביש ספוג בנוזלי הים התיכון.

במצבות שותקות
על פני קברי אחים
על פני מרחצאות דמים
עובר אני בעצלתיים
לאי-שם
שם-אמצע את איברייך
פזורים ברחובות העיירה
המשותקת
האילמת
שלא ידעה דבר

הבל פיך חוזר ומתפשט על זגוגית החלון המהביל.
עינייך הכבויות מסגירות את כאבך המכביר.

ספל הקפה נרעד בידייך.
אדיו החמים, נספגים היטב בריאותייך.

כמו איש בלי שם
כמו ילד חולם
את הזדחלת לעברי

בין כיכרות העיר
בחצות
בין דמדומים
לאין סוף

בברכיים שדופות
בלבלוב יבלות

את באת
וחבקת
נישקת
את כאבי המתוק