בוקר חדש הגיע ושוב השמש כהרגלה זרחה ושטפה את העולם באור רענן
ובהיר. נדמה היה שתהפוכות העולם אינן מפריעות למלאכתה. מבט אחד
בכל בוקר על המראה הזה מילא את לבי תקווה שביום למחרת וביום
שאחריו לא משנה מה יקרה כאן על האדמה עדיין החמה תזרח. הכאב
בזרוע יד ימין עדיין לא עבר, היד הייתה נפוחה והיו עליה סימני
ציפורניים אדמדמים.
את הלילה בילינו באחד האוהלים שהיו במחנה וכעת היו כאן מלבד
בולזג, איסטריל ואני עוד שלוש עשרה שודדים קשורים אחד לשני
וחצי תריסר כפריים מליטלפילד. אלו היו החיים. מלבד זאת היו עוד
כשלושים גופות של שודדים וכעשרה קורזדים שחוטים. בולזג אמר שמן
הכבוד יהיה לקבור את כולם ולכן חפרנו בעזרתם של שני הגברים
מליטלפילד בורות סמליים והכנסנו לשם את כולם. כמו כן חפרנו
בנפרד קבר אחים והכנסנו לשם את גופות החטופים שהוצאנו
מהקרונות.
"איזה מן יצור יעשה כזה דבר?!" שאלתי את בולזג, כמעט מצפה
לתשובה כנה.
"כמה שהמעשה היה נורא, נערי, אל תשכח שגם אתם בני האדם
ניזונים מבעלי חיים."
"אבל אתה מכיר חיות שמוסרות את בני מינן לאדם כדי שזה יעשה
מהם ארוחת ערב?" בולזג לא ענה, אולי לא רצה לפתוח בויכוח על
נושא כאוב כזה.
אחרי שסיימנו את מלאכת הקבורה וביצענו סריקות נוספות במחנה
התיישבנו לדון בכמה נושאים כמו לברר מידע על המחנה או מה לעשות
עם השודדים השבויים. מסתבר אכן שהחטופים הגיעו מהכפר ליטלפילד
בו ביקרנו לפני כארבעה ימים. אחד הכפריים, בוגלי שמו, איש
מבוגר בשנות השישים לחייו, סיפר לנו שלפני שבוע בערך הגיעו
השודדים וביקשו מקום ללון בו. ראש הכפר דחה אותם בנימוס ואמר
להם שאין מספיק מקום לחבורה גדולה כל כך. המנהיג כנראה לא אהב
את הרעיון והחליט להעניש את ראש הכפר בכך שנתן לאנשיו חופש
לעשות כעולה על רוחם בכפר ובתושביו. הם בזזו והרסו כל מה שהיה
בדרכם, לבסוף החליט מנהיג הכנופיה לקחת שישה מבני הכפר אתו,
ביניהם בנו היחיד של ראש הכפר, פיטר.
"וכך נדדתם אתם במשך שבוע? ידעתם לאן מובילים אתכם?" שאלתי.
"ידענו שהכיוון הוא בערך צפונה אבל עד היום השישי לא ידענו
למה ולאן הם לוקחים אותנו." ענה בוגלי.
"למה? מה קרה ביום השישי?"
"עד היום השישי לא ראינו מה יש בתוך הקרונות. רק ידענו שמדי
ערב היה שולח כמה מחייליו ללא כל סיבה נראית לעין אל תוך
הכלובים. מי שנכנס לעולם לא יצא החוצה."
"אז הוא האכיל את הקורזדים בחיילים שלו?"
"מסתבר שביום השישי הוא הבין שהחיילים שלו אוזלים והוא החליט
לשלוח אותנו במקום. הוא נכנס לאוהל בו החזיקו אותנו ואמר
באדישות מוחלטת שמחר אנחנו הולכים לישון בכלובים. כולנו ידענו
מה זה אומר שכן כל בוקר עם הזריחה נשמעו מהכיוון של הקרונות
צרחות איומות. הם לקחו ראשון את פיטר, והיינו בטוחים שגורלו
וגורלנו נחרץ עד שאתה הגעת לוחם. אילו היית מאחר בשעות ספורות
אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה, אביר."
"בבקשה, תקרא לי קונרד."
"נעים מאוד להכירך קונדר. אתה איש של כבוד. האם יותר לי לשאול
את שמך המלא?" אני לעולם לא התגאיתי בשם הזה, אבל הייתי חייב
להיות מנומס. אפילו לבני אדם.
"קונרד בן טולין." אמרתי בקול נמוך.
"טולין אה? טולין בן קוראם? אתה נכדו של קוראם יד הברזל? שם
מאוד מוכר בממלכה הזו. שם שיישאר לנצח בהיסטוריה. המוניטין של
משפחת טולין הגיע אפילו אל כמה מהכפרים הדרומיים."
"אני לא מתרברב בהיותי שייך למשפחה הזאת. אנחנו משפחה רגילה,
ואבי עד כמה שאני אוהב אותו הוא אדם פשוט."
"אתה בהחלט צריך להתגאות קונרד, אל תזלזל באביך. לא לכל ילד
יש אבא סוחר עשיר וראש מועצת הסוחרים של ערי הצפון לשעבר."
"שנים שלא דיברתי עמו, אין לי כל קשר לנכסיו."
"אני לא אטריד אותך בנושא יותר מדי נערי, מה שחשוב הוא
שהפרסום עובר אצלכם במשפחה." הוא צחקק. "בקרוב כל איכר ונווד
במרחק 100 קילומטר מכאן ידע על הגיבור הרכוב על אריה שפטר את
האזור מהכנופיה הקשוחה ביותר שהייתה כאן."
"אין צורך שתספרו על מה שקרה כאן, כל מה חשוב כעת הוא שתחזרו
הביתה בשלום. המשפחה שלכם ודאי דואגת לכם מאוד." אמרתי בביטול.
אני לא רוצה שידעו עלי! אבל יהיה מאוד קשה להסתיר אריה בגובה 4
מטר. "כדאי שנתחיל לזוז בחזרה לליטלפילד."
"יש עם זה בעיה," אמר בולזג שישב באוהל כשרק ראשו מוכנס
פנימה. הגוף לא התאים לאוהל הקטן. "אם נלווה אתכם הביתה נאבד
שישה ימים מהזמן."
עכשיו נכנסה לשיחה לוני, אישה נאה כבת ארבעים, שישבה לימינו
של בוגלי בשמלה שחוקה ואפורה. "אין בעיות, אני מכירה חבר טוב
מהעיירה ווינדל שנמצאת מרחק יום הליכה צפון מזרח מכאן. עם תלוו
אותנו רק עד לשם נוכל להמשיך את שאר הדרך לבדנו."
"אני לא יכול לסמוך על מישהו אחר, חלק מהשודדים עדיין
מסתובבים חופשיים ויתכן שינסו להשיב מלחמה. אנחנו נאלץ לחזור
אתכם." אמרתי.
"אני מסכים עם רצונך הטוב נערי, וגם אני לא רוצה להשאיר אותם
לבד אבל הזמן קצר ויש לנו מרחק גדול לעבור עד שנגיע לגבול
הצפוני." אמר בולזג.
"בולזג, האדון אומר שאני זה שהציל אותו. לכן זאת האחריות שלי
להגן עליו עד שנגיע הביתה, אם אתה לא רוצה אל תבוא. אני בכל
מקרה הולך דרומה." אמרתי ברוגז. הראש התחיל לפתע לכאוב לי
והתחלתי להרגיש מסוחרר.
"עליך להיות הגיוני, יתכן שעד שנגיע לצפון לא יהיה יותר סיכוי
להחזיר את השער לתפקודו. יתכן וכבר מרגלים של הפולשים יודעים
לאן אנחנו פונים ומכינים לנו מארב. אסור להתעכב!"
"תשמעו חברים," אמר בוגלי. "אני לא רוצה להפריד ביניכם. עשיתם
די והותר עד עכשיו. אנחנו נסתדר, תודה לכם."
"לא, אני לא מוכן..." הסחרחורת גברה והכאב בזרוע התגבר.
"קונרד," אמרה לוני כשהיא מביטה בזרועי. "אתה מרגיש טוב? היד
שלך מדממת."
"מה?" ראשי התערפל וכבר לא ידעתי בבירור מה קורה סביבי. הבטתי
בזרוע, החולצה החלה להתמלא דם שגלש עד כפות ידי ותוך שניות
מעטות טפטף על הרצפה. קלטתי שאני מתחיל לאבד את ההכרה. גופי
התנדנד ממקום מושבי על אחד הכיסאות.
הדבר האחרון שעיניי ראו לפני שראשי נחת על הרצפה היה שכמה
מהנוכחים באוהל קמו במהירות לייצב את נפילתי... עיניי נעצמו
וכל מה שיכולתי לראות היה חשיכה...

לכמה זמן זה באמת מה שהיה. לא שמעתי שום דבר ולא יכולתי לחוש
בדבר. אבל יכולתי לראות חושך. בתחילה החושך עמד במקומו, כמו
השמיים בלילה רגיל רק ללא הכוכבים והירח. פתאום החשיכה החלה
לנוע. יכולתי לראות כתמים של חושך נעים בחשיכה בכמה מקומות,
תנועות זעירות וכמעט בלתי מורגשות בתחילה. וכל כתם כזה שנע מעט
הותיר מאחוריו סדקים של אור לבן ובוהק. התנועות החלו להיות
מהירות מרגע לרגע, רטטו בין הסדקים של האור. הסדקים החלו לגדול
והכתמים זזו אל עבר הפינות של מה שנראה עכשיו כמו קיר שחור
באמצע האפילה. באמצע הקיר החל להיווצר חור לבן והאור שיצא ממנו
סנוור אותי. החשיכה נפרשה כמו וילון מסביב לפתח שהיה כעת גדול
מספיק שאוכל לראות מה היה מבעד לו.
חומת אבן נמוכה עמדה על אדמת דשא ירוק. כמה עצים עמדו בצד
החומה ויכולתי להבחין בעוד ממרחק. מאחורי החומה היו מבני אבן
רבים בעלי גגות עץ. חלקם היו גדולים ומפוארים וחלקם פחות. בכמה
מהם היו חלונות גדולים ודלתות עץ מפוארות, מה שהראה שמדובר
בישוב עשיר.
עברתי דרך השער כמעט מתוך אינסטינקט. כשיצאתי מהצד השני,
מסונוור מאור היום החזק שהיה מחוצה לו, הבטתי לאחור. השער כבר
לא היה שם. במקומו הייתה חורשת עצים שעמדה על יד נחל זורם.
מאחוריה ראיתי במעורפל חומה גבוהה שסימנה את ראשיתו של הישוב.
הסתובבתי שוב אל עבר הישוב. המקום נראה לי כל כך מוכר, אבל
מאיפה? מיששתי את ידי הימנית, הפצע שהיה שם נעלם, והנפיחות
והכאב נעלמו אף הם.
התקדמתי אל עבר הבתים, עברתי את החומה דרך שער ממתכת מבריקה
שנפתח בקלות. בתוך הישוב היו עשרות בתים והיה קשה לראות מכאן
את הקצה של המקום. חומת אבן גדולה הקיפה משלושה צדדים את
הישוב. כנראה שזו עיר גדולה. אבל אם זה כך לאיפה נעלמו כל
האנשים? לא הייתה נפש חיה בכל העיר. המשכתי להסתובב, סרקתי
שבילים ורחובות ראשיים ומשניים אבל אף נפש חיה לא נראתה. הגעתי
לאזור של החנויות והשווקים, ונראה כי תושבי המקום פשוט נעלמו
כשהם משאירים את הסחורה על המדפים והדוכנים. פרות וירקות, בשר
ודגים, בגדים, כלי בית וחומרי בניה. הכל היה שם מוכן למכירה.
כאילו כולם יצאו לרגע מהחנות ולעולם לא חזרו. הריחות היו של
מזון טרי ובדים חדשים, המגע היה אף הוא של טריות. אבל לא היה
כאן איש.
"יש כאן מישהו?" צעקתי.
חיכיתי כמה רגעים. אבל לא הייתה תשובה.
הסתובבתי סביב עצמי אבל לא היה כאן אף אחד.
נכנסתי לאחד הבתים. האנשים השאירו את מעיליהם בכניסה, כלומר
הם לא יצאו לשום מקום. הם חייבים להיות כאן עדיין. אלא אם כן
ברחו מכאן בבהלה. אבל לא היה שום סימן להרס או לבזיזה, או
לבריחה מהירה.
לפתע, בעודי עדיין בתוך המבנה שמעתי קולות. קול של ילדה קטנה.
יצאתי מהר החוצה ומולי ראיתי ילדה בשמלה משחקת בכדור. הילדה
הבחינה בי מתקרב ורצה לכיוון השני.
"אימא, אימא יש פה איש זר. בואי לראות." הסתכלתי בכיוון אליו
רצה הילדה. אישה בשמלה אדומה וכובע תואם התכופפה כדי לחבק את
הילדה "אל תדאגי, הוא לא נראה לי מסוכן. נכון שאתה לא מסוכן?"
היא הביטה בי וחייכה. עיניה החומות הגדולות לא הסגירו אף
דאגה.
הבטתי לאחור, ולא ראיתי שם אף אחד. השבתי את מבטי והשתיים
נעלמו. "מה קורה כאן?"
פתאום התחלתי לשמוע עוד קולות. רעש של כרכרה מתקרבת על השביל.
גבר צועק לאשתו שתעזור לו עם המצרכים. חייל במדים עוצר גנב.
סוחר מכריז על מבצע חדש בחנות שלו. פתאום החלו להופיע דמויות
רבות ברחובות העיר. אנשים הולכים וזזים מכל עבר. כולם נראו
ממהרים להגיע לאיזשהו מקום. העיר החלה להתמלא בתנועה ובקולות.
המקום החל לחזור לחיים!
המקום הזה נראה לי כל כך מוכר! אבל איך? אף פעם לא הייתי בעיר
כזאת גדולה ועם מספר גדול של אנשים.
"סליחה, איפה אני נמצא?" שאלתי גבר לבוש בבגדים מפוארים. אין
תשובה. הוא פשוט עבר אותי בלי להתייחס. אנשי העיר הגדולה, כך
שמעתי, תמיד היו נחפזים. שאלתי שוב ושוב אבל אף אחד לא ענה.
המשכתי לשאול אנשים כשאני מתקדם ברחובות ומחפש אחרי איזשהו
רמז שיגיד לי איפה אני. והכי חשוב, איך אני יוצא מכאן!
התקדמתי לאורך מה שנראה הרחוב הראשי והסואן של העיר עד שהגעתי
לאחד השערים. בכניסה עמדו שני שומרים עם חניתות מוחזקות בידם
השמאלית ומגן מוחזק בידם הימנית. יצאתי מהשער והבטתי על החומה
מבחוץ. נשפתי לאות הקלה שיצאתי מהעומס. בקצה החומה היו תלויים
מלמעלה עשרות דגלים ועליהם סמל העיר. נשר מחזיק מגן בכנפיו על
רקע של פסים בצהוב ואדום.
"למה זה נראה לי מוכר? איפה אני? איפ..." הבטתי בשלט עץ קטן
שהיה תלוי בצד דרך הגישה לשער. על השלט הייתה כתובה מילה אחת:
'רוקוול'.
"רוקוול," מלמלתי. "רוק...אבל איך לעזאזל? מה אני עושה כאן?"
בלי עיכובים רצתי בחזרה לתוך העיר. השומרים לא עצרו בעדי, אולי
גם הם לא שמים לב לקיום שלי. אבל זה לא משנה כעת. הזיכרון החל
לשוב אלי. נזכרתי איפה אני נמצא ולא ידעתי איך הגעתי לכאן.
חיפשתי אחר משהו, אחר בית מסוים עם גג עץ אדום ודלת עץ פשוטה.
הבית צריך להיות מוקף בגדר לבנה וגינה פורחת. יש לו שתי קומות
ו-7 חדרים. עברתי בית אחר בית, בודק את השלטים והמספרים שעל כל
אחד מהם. זכרתי שהוא אמור להיות ממש מאחורי אולם האירועים
הגדול, בתוך רחוב ארוך ומרכזי בעיר.
בבית הזה גרה משפחה בת חמש נפשות. אב, אם, שני בנים ובת. האב
והאם גרו בחדר גדול בקומה השניה ובשני החדרים שלידם גרו שני
הבנים והבת.
ראיתי מולי את אולם האירועים הגדול. זה היה הבניין בו נערכו
כל ישיבות המועצה וכל הכנסים העירוניים, הועלו שם הצגות
ומסיבות ריקודים. כרגע עמד תור ארוך בכניסה. הקפתי אותו במהרה,
כשאני משתדל לא להיתקע בעוברי אורח תמימים. מאחור, כמו שזכרתי,
היה שביל רחב שכרכרות והולכי רגל עברו בו בצפיפות רבה. משני
צדי הכביש היו בתים, מבין המפוארים בעיר. רוב האנשים רמי המעלה
גרו כאן עם משפחותיהם. בין כל הבתים הגדולים והמפוארים עמד בית
אחד שהיה קטן יותר מהאחרים, אפילו שבעצמו נחשב למבנה יקר יחסית
לשאר האזורים בעיר.
התקרבתי אל הבית, מפלס דרך בהמון הסואן. עמדתי מחוץ לגדר
הלבנה, מביט בפרחי הגינה שצמחו בשלל צבעים. האם והאב גידלו
וטיפחו אותם היטב, כמעט כמו שעשו עם ילדיהם. הסתכלתי אל הקומה
השניה וראיתי שם חלון מוקף בוילונות. בחדר הזה גרו שני הילדים
בשתי מיטות זה לצד זה. הם אהבו מאוד אחד את השני אפילו שקינאו
מאוד זה בזה. בחדר מימין גרה האחות הצעירה שתמיד פייסה ביניהם
ובחדר השמאלי גרו ההורים. לא ראיתי אף תנועה מבעד לוילונות.
החזרתי את מבטי אל הדלת, איש מבוגר כבן 50 לחייו טרק את הדלת
אחריו. הוא החזיק מעדר ומגזמה וניגש לטפל בפרחים.
"אבא!" קראתי בקול.
להפתעתי הוא ענה לי. "בן. בוא חזור הביתה. בקרוב העוזרת תגיש
את ארוחת הצהרים."
רצתי אליו, נכנסתי דרך שער הגדר וחיבקתי אותו.
"מה קרה לך בני?"
"אבא, כל כך התגעגעתי אליך. איפה טישה ומרטין? ואמא? אני כל
כך רוצה לראות אותה."
"הרגע קונרד, הרגע. רק הבוקר ראית אותנו כשיצאת לקניות בשוק.
אתה מתחיל להחלות?"
"הבוקר? אבל כל כך הרבה זמן לא התראינו."
"לא חשוב, הם כולם בתוך הבית מלבד מרטין. הוא יצא הבוקר אל
בית הספר לאימונים של המשמר."
"הוא לא פה? אז כדאי שנקרא לו!"
"עוד מעט יחזור. אתה יודע כמה זה חשוב לאחיך הגדול להתקבל
לחיל המשמר. בינתיים תיכנס אל תוך הבית ותגיד שלום לבנות."
"כן בוודאי אבא, אני נכנס להגיד שלום."
"ובן," הסתובבתי אליו כאילו מחכה שיאמר לי משהו חשוב אחרי כל
הזמן שלא התראינו. "איפה סל הקניות? שכחת אותו בשוק?"
הנהנתי באכזבה. "כן אבא, אתה מכיר אותי. אני כזה מבולבל
לפעמים..." נכנסתי דרך הדלת אל הבית שבו גדלתי. בכניסה היה
מסדרון רחב, בצדדיו היו שני ספסלים , ארונית קטנה ומתלה
למעילים. פסעתי לאורכו עד שהגעתי להסתעפות של שתי דרכים. האחת
הובילה למסדרון צר נוסף והשניה לחדר גדול שממנו נשמעו קולות של
שיחה נעימה. הלכתי בעקבות מקור השיחה ומצאתי את עצמי בחדר
האורחים. שטיח גדול ועליו ציורים של קרבות עתיקים נח באמצע
החדר. על הקיר נשענו כמה ארונות גדולים עליהם ספרים, משקאות
ועתיקות שונות. על אחד המדפים עמד אגרטל מעוצב שהוריי קיבלו
ממועצת העיר כאות הוקרה על המסירות לעבודתם במשך השנים. על
האגרטל היה ציור של סוחרים בשוק מתווכחים על הסחורה עם הקונים.

"הכל בסדר בני?" היה זה אחד הקולות הנעימים ביותר ששמעתי.
הפניתי את מבטי לעבר מרכז החדר. מסביב לשולחן קטן היו מפוזרים
כמה כיסאות פשוטים וכורסא קטנה. על הכורסא, מחזיקה בידה ספל
תה, ישבה אמי. בשמלה כחולה ומוצנעת שהגיעה עד סנדליה ובשיער
מאפיר וקמטי גיל הזהב נראתה אימא ישובה באי נוחות מסוימת. לא
היה זה משהו רגעי כמו איזה קפיץ משוחרר שישבה עליו. היה זה
משהו שניתן היה להבחין בו רק אם הסתכלו היטב, אם הכירו באמת את
הדמות שמתחת לפנים הנינוחות והחיוך המרגיע. תמיד ידעתי שאמי
מסתירה משהו מילדיה, איזה זיכרון מהעבר שהעדיפה לשכוח. או
שאילצו אותה לשכוח. יכולתי לחוש הרבה פעמים כשהיינו מטיילים
מחוץ לעיר שהיא מרגישה שם יותר חופשייה מאשר בתוך האוויר
המחניק שבין החומות.
לידה ישב אדון מבוגר בשנות הארבעים המאוחרות לחייו. מתחת
לקרחת והשיער המאפיר נגלתה דמות בעלת עיניים שחורות ומלוכסנות,
אף ארוך ודק וסנטר כפול. לאיש לא היו כמעט לחיים ונראה שהפנים
מתחילות באוזניים הקצרות ומיד אחריהם מופיע הפה שתמיד היה
בעווית של חיוך. סובאר התארח אצלנו בבית לעתים תכופות מדי
ותמיד נהג לשבת עם אמי בסלון, וכל פעם שמישהו היה מפריע להם
היה פיו מתעוות עוד יותר. אימא כמובן כל הזמן דחתה אותו וניסתה
פעמים רבות לסלק אותו בנימוס מהבית. אבל היא לא יכלה לומר לו
לא להגיע שכן הוא היה ידיד ותיק של אבא וחבר המועצה שנים רבות.
הוא אף פעם לא מצא חן בעיניי.
"אוו, בדיוק דיברנו עליך קונרד." אמר סובאר בצליל צייצני.
ברגע שהבחין כי נכנסתי הופיעה העווית הדוחה בפניו.
"קונרד, סובאר הציע שתתחיל ללמוד בבית הספר למסחר ושם תוכל
להיות העוזר שלו."
"שילה בבקשה," הוא פנה לאימא. "אני מעדיף לקרוא לזה שוליה.
אנחנו תמיד צריכים מוחות מבריקים כמו שלך וממה שהבנתי אתה
אפילו יותר חכם מאבא שלך."
"אבא?" לא הבנתי מה האיש הזה רוצה ממני.
"טולין כבר לא עוסק בעניינים האלה." אמרה אמא.
"כן, אבל עד לפני כמה חודשים הוא כיהן בהצלחה בתפקיד ראש
מועצת המסחר. אולי אם תתמיד אתה קונרד, תגיע אפילו רחוק
יותר."
במקום לענות לו ניגשתי אל אימא, כרעתי על השטיח, נישקתי
ללחייה וחיבקתי אותה. סובאר, שכנראה היה מבולבל מאוד כי יכולתי
לשמוע את גלגלי השיניים השבורים בראש שלו עובדים... הוא חרק
בשיניו, כנראה מקנא שתשומת הלב לא מופנית כלפיו. אחרי כמה
רגעים קמתי ושאלתי את אימא איפה טישה.
"היא למעלה בחדרה. אתה בטוח שהכל בסדר?"
"כן אימא, פשוט התגעגעתי אליכם מאוד." היא חייכה אלי ויכולתי
לראות את האהבה בתוך עיניה, מפחדת כל כך לפרוץ החוצה.
"אבל מה אם ההצעה שלי?" אמר סובאר כשכבר הייתי על גרם המדרגות
בדרך לקומה השנייה.
"לא תודה, יש לי תוכניות אחרות מבית הספר למסחר. חשבתי להיות
אולי גנן, כמו אבא."
"גנן?" סובאר מלמל לעצמו...
"תניח לו, הוא עוד צעיר והוא ימצא כבר משהו שהוא אוהב..."
אמרה אימא בנימה לגלגנית.
עליתי אל הקומה השנייה. נכנסתי אל החדר שלי ושל מרטין, היו שם
שתי מיטות וארונית קטנה. לצד מיטתו של מרטין הייתה חרב גדולה
בתוך נדן מעוטר בציורי חיות אקזוטיות שניתנה לו מסבא. סבא היה
לוחם ומפקד במלחמת השארים. מלחמה קשה כנגד הברית הטיטרגית,
איחוד שבטי האורקים הנותרים עם הננסים השחורים. מלחמת גרילה
שבסופה כפרים רבים בשטחה של המדינה נחרבו בהתקפות ועד היום
רבים מהם לא יושבו מחדש. סבא קוראם פיקד על הגדוד שתקף את גוש
ההתנגדות הקשה של הברית הטיטרגית במזרח, מה שהכריע את המלחמה,
פיזר את השבטים האורקים ושמר על השקט היחסי בגבולות הממלכה עד
היום. אבא לא הלך בדרכו של אביו אבל עדיין הצליח יפה מאוד
בזכות עצמו.
ניגשתי אל החרב והעברתי בה ליטוף קל, מרטין טיפל בה ושמר שלא
תצבור אבק וחלודה. על יד מיטתי היה ספר עבה של מלחמות ישנות,
חלקן איש לא זוכר ויש שמפקפקים בהתרחשותן. נהניתי לשבת כל ערב
ולקרוא על גיבורים מהעבר, הטרגדיות, מהלכי המלחמה... קראתי
אותו כבר אינספור פעמים מאז קיבלתי אותו מסבא.
יצאתי מהחדר ונכנסתי לחדרה של טישה. אחותי הקטנה ישבה על
מיטתה כשהיא בוחנת חפץ המרחף מולה באוויר. פסל קטן של רקדנית
בשמלה ארוכה סבב לו, כמו קסם. טישה, בת 14, הובחנה לפני כשנה
ב"בית הספר לכישוף ויכולות מיוחדות" בכשרון מיוחד להזיז חפצים
בעזרת המחשבה. עד עכשיו היא יכלה להרים אבנים קטנות וחפצים
ששוקלים עד חמישה קילוגרמים, אבל אמרו לה שיש בה הרבה פוטנציאל
ובעתיד כוחה יגבר בנוסף לכשרונות אחרים אבל פחות חזקים שנתגלו
אצלה.
ההורים לא העלו בראשם שתהיה להם קוסמת במשפחה, אבל המורים
אמרו להם שזה סוג אחר של כוח, וכי טישה משתמשת בכוחותיה בשונה
מקוסמים רגילים. היא משהו אחר שעדיין לא כל כך ברור מהו.
"איך מתקדמים האימונים אחות קטנה?" שאלתי בטיפשותי, שכן דעתה
הוסחה מהחפץ המעופף שנפל לפתע על הרצפה ונשבר לרסיסים.
"ראה מה עשית! כמה פעמים אמרתי לך לא להפריע לי בריכוז." היא
הביטה בי בפנים חמוצות.
"אני, אני לא התכוונתי..." אמרתי. איזה אידיוט אני! אבל...
פתאום היא החלה לצחוק. לא הבנתי למה עד שראיתי שהיא מסתכלת
במשהו מעליי. הבטתי למעלה ומעל ראשי ריחף פוחלץ של ראש איל.
"חהחה... מצחיק מאוד. עכשיו בואי ואני אראה לך מה קורה
כשמותחים את אחיך הגדול." רצתי אליה, חיבקתי ודגדגתי אותה,
כמעט אפילו מוחץ אותה. מאחורי שמעתי את ראש האיל חובט ברצפה.
"די, די" היא צחקה. "אני אקרא למרטין שיעזור לי." עזבתי אותה
והתיישבתי לידה על המיטה מביט בראש של הרקדנית שכרגע היה מופרד
משאר הפסל. ישבנו ככה כמה דקות, מעבירים חוויות מהיום. שאלתי
איך מתקדמים הלימודים והיא התלוננה על זה שכל המורים מסתובבים
סביבה כל הזמן ובוחנים אותה כאילו הייתה איזה פלא עולמי
שמשלמים כדי לראות אותו. היחיד שלא ראה אותה ככה, היא מספרת,
היה מכשף צעיר שהכירה בבית הספר בשם אריול.
אני מצדי ספרתי לה שההורים שוב מציקים לי להתחיל ללמוד בבית
הספר למסחר. ישבנו וצחקנו עד שאימא נכנסה לחדר וביקשה שאלך
לקחת את סלי הקניות מהשוק.
"תשאיר את אחותך כאן להמשיך בלימודיה ותלך כבר לשוק, אני רוצה
להתחיל בארוחה."
"כן אימא אני כבר הולך." היא טפחה על שכמי וצחקה כשגררה אותי
החוצה בזרועה. כמה טוב היה להיות שוב בבית...

האנשים בשוק היו מאוד אדיבים, משום מה התחילו לשים לב לקיומי,
שאלו לשלומי בהגיעי וביציאתי מסרו דרישת שלום למשפחה.
בדרך חזרה מהשוק התחילה להיווצר ברחובות המולה גדולה בהרבה
ממה שהייתה קודם. חיילים מעוטרים בסמל העיר על שריונם ובחניתות
וחרבות שלופות צעדו ברחובות כשהם מפנים עוברי אורח ומורים להם
לחזור לבתיהם.
"מה קורה כאן?" שאלתי את אחד החיילים.
"בלי שאלות נער. חזור מיד הביתה." ענה החייל בקשיחות.
"תגיד לי מה מתרחש פה. אח שלי נמצא בחיל המשמר!" אמרתי
בעצבנות ותפסתי את החייל בכתפו כדי שיעצור לרגע. מסתבר שלפעמים
הם מבינים כשמדברים אליהם בשפה שלהם.
"אני לא ממש יודע, השמועות הן שיש פרצה בחומה הצפונית."
"מי? מי פורץ?"
"לא יודע, אבל זה לא בני אדם או משהו דומה. עכשיו עזוב אותי
אני צריך להגיע לשער הצפוני מהר." החיל הוריד את ידי מכתפו
בכוח, עקף אותי ונעלם בהמון.
החומה הצפונית. הבית שלי נמצא חמישים מטרים משם. התחלתי לנוע
מהר כשאני מפלס את הדרך בין ההמון. בחרתי עכשיו לנוע במסלול
שונה ממה שלקחתי בדרך לשוק. הכיכר של אולם האירועים בוודאי
מלאה בחיל המשמר ובשליטי העיר. לכן חתכתי בין הבתים דרך שביל
אבן צר עד שהגעתי לכיכר גדולה בצד המזרחי של העיר. משם פניתי
צפונה אל עבר הבית. שמעתי אנשים צועקים. "פולשים! פולשים! הם
הגיעו לאולם הגדול!" אבל לא ראיתי אף אחד.
לפתע שמעתי פיצוץ מחריש אוזניים ואחריו צרחה של חיה גדולה. זה
בא מכיוון השער הצפוני! בבקשה שכולם יצאו כבר מהבית.
כ-30 מטרים מעליי ראיתי פתאום יצור שחור גדול ומכונף מרחף
גבוה בשמיים. היה זה משהו מהאגדות, מפלצת שאף אחד לא חלם אי
פעם לראות. מעולם לא ראיתי דבר כזה. נראה כאילו הוא מרחף
בעמידה במקומו, צופה מלמעלה ומחפש מטרה להחריב. הוא היה שמן
וגדול, לולא היו לו ארבע ידיים רחבות, זוג רגליים עבות וזנב
שבקצהו קוצים מחודדים הייתי חושב שכרגע יצא מתוך אחת המסבאות
המקומיות. זה והעובדה שגובהו היה 10 מטר לפחות, הראש היה חסר
שיער ובמרכזו היו פנים מבחילות. אף גדול ועיניים גדולות
ואדומות, פיו הרחב היה מלא שיניים מחודדות. הוא פתח את פיו
וצעקה איומה נשמעה, אחריה אור אדום נפלט מעיניו אל האדמה.
פיצוץ נוסף החריד את הקרקע מתחתיי. רעש חזק של מבנה גדול קורס
נשמע ממרחק.
בין הבתים הופיעו יצורים משונים בצבעים כהים, התושבים שראו
אותם החלו לברוח. אבל היצורים שהיו בגדלים ובצורות שונות
ומוזרות היו מהירים מהם וכל מי שנתפס הוצא להורג מיד. כמה
מהמפלצות רכבו על חיות גדולות שנראו כמו הכלאה מעוותת בין סוס
לכלב. הרוכבים נשאו לפידים והם החלו לשרוף כל דבר שנתקלו בו;
בתים, קרונות, בני אדם. אסור לי לעמוד פה ככה סתם. בקרוב הם
יבחינו בי. רצתי בחזרה הביתה כשאני עובר דרך הסמטאות הצרות
ביותר וכל יצור שהתקרב עשיתי כמיטב יכולתי להתחבא ממנו.
עד עכשיו לא היה לי צורך בה אבל כעת כשבאתי לשלוף את חרבי
שמתי לב שהיא לא חגורה למכנסיי. "אין לי כל אמצעי הגנה!" הגעתי
במהרה לרחוב של ביתי. מולי ראיתי אנשים רבים צורחים ובורחים
בבהלה מהיצורים שפלשו לעיר. הם היו רבים כל כך! איך לא ידענו
עליהם קודם. בתים רבים כל כך היו שרופים, חלקם קרס ומחלק יצאו
יצורים כשהם סוחבים על גבם תושבים. צרחות וצעקות נשמעו בכל
עבר. גופות מילאו את הרצפה. כל כך הרבה דם וכאב. אני לא יכול
לסבול זאת יותר!
עקפתי את הרחוב דרך אחת הסמטאות במטרה להיכנס אל ביתי דרך
הדלת האחורית. החצר האחורית של ביתי הייתה הפוכה, ציוד רב
הושלך החוצה מהבית ובכמה מקומות בערה אש. דלת הכניסה נקרעה
מציריה וכעת נחה על אחד השיחים. נכנסתי פנימה, לבי פעם בחוזקה.
עשן כיסה את החלל הפנימי של ביתי והיה קשה לנשום ולראות בפנים.
אבל אסור לי לעצור, אני חייב למצוא אותם. אולי מרטין יהיה בטוח
אצל חיל המשמר אבל אין אף אחד שיגן על השאר. מבעד לערפל הסמיך
ראיתי שכובות על הרצפה שתי דמויות. כרעתי לצד הראשונה. הייתה
זו סיולה העוזרת. לא היה כל דופק, למעשה כל החלק מהחזה ומטה
היה חסר. דם כיסה את השטיח.
במרחק שני צעדים ממנה שכבה אישה בשמלה כחולה. אימא! ניגשתי
אליה. לא! לא יכול להיות. "למה לקחתם אותה ממני מפלצות חסרות
רחמים!" במרכז בטנה נפער חור גדול וזרם ממנו דם רב על הרצפה
מתחתיה. עיניה הגדולות והאפורות היו עדיין פקוחות. המראה
האחרון שראתה הותיר בהן אימה. כיסיתי אותן בידי וקמתי.  פסחתי
על חדר האוכל שם הארוחה ישבה מוגשת בלי שאף אחד יגע בה. ניגשתי
אל דלת הכניסה ויצאתי החוצה אל גן הפרחים.
מסביב המפלצות עדיין השתוללו אבל כעת היו רחוקות יותר מהבית
וספק שיבחינו בי. ליד אחת הערוגות שכב אבא. רצתי אליו וכרעתי
לצדו. הוא עדיין נשם אבל בכבדות. חתך עמוק נפער בצד גופו והדם
זרם לכל עבר, כיסה את הפרחים הצבעוניים באדום.
"אבא! הכל יהיה בסדר. אני הוציא אותך מכאן!" לחשתי באוזנו.
הוא הביט בי ומלמל משהו שלא הצלחתי להבין. "מה אתה אומר אבא
אני לא מבין." עיניי החלו לדמוע כשדיברתי.
"תלך בן, תציל את עצמך כל עוד אפשר."
"לא, אני לא אשאיר אותך כאן לגווע לבדך!"
"זה מאוחר מדי בשביל זה קונרד. תדע שאני, אני...אוהב..."
"מה אבא? מה?"
וזה היה הסוף. נשיפה אחרונה ואז בא המוות. דמעה זלגה מעיניי.
"גם אני אבא..." ממרחק שמעתי אנשים זועקים לעזרה, ויללות של
יצורי אופל. הרגשתי את הכאב ביד חוזר אלי, והיד החלה לדמם
שוב.
חזרתי אל הבית ועליתי מהר אל הקומה השניה. לא היה אף אחד
בחדרי או בחדר ההורים. נכנסתי לחדר של טישה והיא כבר לא הייתה
שם. רק שהיא הצליחה לברוח בזמן!
שמעתי רעש מגיע מהמדרגות. מישהו עולה לכאן! הצצתי מחוץ לחדר
וראיתי שתי מפלצות מחזיקות בגרזני מלחמה. הם כנראה ראו אותי
עולה לכאן. הם התקדמו לעברי. אני חייב למצוא דרך לברוח. אי
אפשר לצאת מהדלת. האפשרות היחידה שנותרה הייתה לקפוץ מהחלון.
אחד מהם הצביע לכיווני ודיבר בשפה זרה לחברו. הם ראו אותי!
הגיע הזמן לצאת מכאן.
כשהם רצו לכיווני עם גרזנים מורמים, אני רצתי לאחור וניתרתי
מבעד לחלון הסגור. החלון נשבר מההדף של הקפיצה והזכוכיות עפו
לכל עבר. הנפילה אל הקרקע לא התארכה שכן המרחק היה קצר. שתי
רגלי בלמו את המכה עם האדמה. הבטתי למעלה וראיתי שם את היצורים
צועקים לעברי. המשכתי לרוץ ופניתי שוב דרומה, אל המקום ממנו
באתי לכאן בראשונה. לא עצרתי אפילו שמסביבי אנשים זעקו לעזרה,
לא היה לי מה לעשות כדי להצילם כנגד מאות המפלצות ששוטטו כאן.

התמזל מזלי ועד שהגעתי אל חומת האבן שבקצה החורשה לא נתפסתי
על ידי אף אחד מהם, למעשה היה זה מוזר שהיה לי נתיב ריק
ממפלצות לאורך כל המרחק שעברתי. עצרתי על יד החומה, נשענתי
עליה כדי לנוח ולשאוף אוויר. פתאום הרגשתי משהו תופס אותי.
זרוע שחורה, מעין צל חשוך אחז בי ולא נתן לי להשתחרר. לפני
שהבנתי מה קורה לי הורמתי לאוויר מעבר לחומה והתעטפתי כולי
בצל. הרגשתי את עצמי נשאב אחורה אל תוך החשיכה...

"למה הוא התעלף איסטריל?"
"הפצע הזה מכיל ארס, כנראה בא מאחד מהיצורים שנלחמנו בהם
אתמול. אתה רואה את סימני הציפורניים האלה?"
'בולזג ואיסטריל? מה הם עושים כאן?' חשבתי לעצמי.
"ואת חושבת שמה שעשית יעזור לו?"
"אני מקווה מאוד שלא איחרנו את המועד. הנה הוא מתעורר."
"קונרד! זה אני בולזג. אתה בסדר?" זה אכן היה קולו של בולזג
אבל איך הוא הגיע לרוקוול?!
"מה? אני... איך הגעתי לכאן?"
"הנה, הוא מתחיל לדבר. הוא אמר 'איך הגעתי לכאן'" אמר קולו של
בולזג.
"קונרד, אתה במחנה השודדים זוכר? בדרך צפונה." היה זה קולה של
איסטריל.
"מה? לא, אני ברוקוול. אני בבית. צרחות, כאב, הרבה דם."
"על מה הוא מדבר?" אמר בולזג.
"הוא הוזה. הרעל כנראה השפיע עליו קשה. אבל נראה לי שהוא יוצא
מזה."
"טוב. ננוח פה יום יומיים ואז נתחיל לנוע." אמר בולזג
לא! צריך לזוז עכשיו. צריך למהר. אין זמן. העיר מותקפת! פקחתי
את עיניי, הרמתי מהר את גופי והבטתי סביבי.
"קונרד אתה צריך לנוח. תחזור לשכב." אמרה איסטריל.
"לא! אין זמן. צריך לזוז עכשיו. אני הייתי שם, בבית, והיינו
תחת מתקפה."
"נערי אתה הוזה. כדאי שתקשיב לגברת."
"תקשיב לי בולזג אני לא הוזה. זה היה אמיתי. אני באמת הייתי
שם! ביליתי יום שלם עם משפחתי ובסופו היינו תחת מתקפה של
היצורים האלה שפגשנו ביער."
"תקשיב קונרד זה לא יתכן, אתה ישבת פה כל הזמן." אמר בולזג.
"לא אני לא. אני נכנסתי דרך איזה שער מתוך החשיכה. אולי רק
הרוח שלי עברה איכשהו. אני לא יודע, אני לא מבין בקסמים!"
"קונרד, אתה התעלפת רק לכמה דקות. לא יתכן שהיית שם יום שלם."
אמרה איסטריל.
"לא מעניין אותי מה אתם אומרים," אמרתי והקמתי את עצמי. עדיין
מסוחרר אבל מסוגל ללכת בכוחות עצמי. "אני הולך אם אתם באים או
לא."
לקחתי את חרבי ויצאתי מהאוהל בזעם. אני חייב להגיע לשם בזמן,
אולי מרטין וטישה עדיין חיים. יש עדיין תקווה. אני יכול להציל
אותם!

ה מ ש ך  י ב ו א . . .