כתמים של דיו על נייר מתפשטים.
כתמים של דיו שנשאר מסיפור חיים
שכתבתי פעם, כשעוד יכולתי לחשוב שיש לי לאן ללכת.
איך אפשר עכשיו,
אם במקום אני דורכת,
כשכל כך הרבה דרכים יש בעולם.
ואם הכל אותו דבר,
למה נראה לי שאני שונה מכולם
בכל דרך שאפשר?
פעם האמנתי שהזמן
יכול להוביל אותי מכאן,
היום כבר אין לי לאן.
עכשיו אני כבר יכולה לזהות את סימני ההפסד.
ופתאום אפשר לראות שגם החושך מפחד.
אולי מעצמו?
אולי מהאור?
פעם חשבתי שתמיד אוכל לחזור.
היום, עם החוכמה
מגיעים דברים שלא כדאי לדעת.
בין קול הדממה,
את קולי אני שומעת.
הוא אומר לי להמשיך,
כי כבר אין לי חזרה,
כבר מזמן פספסתי את המטרה.
אז אולי עכשיו הזמן למצוא אחרת?
אבל נראה לי מסוכן קצת,
כי השמש מסנוורת.
ואולי כבר הפסדתי,
כי איבדתי את חושיי?
אדוות ההרס מגיעות עכשיו אליי.
וכתמים של דיו,
הם לא יורדים.
מנסה למחוק, אבל הם נשארים,
נדמה שדבקו לריסיי
מתעקשים לחשוף את המסלול של חיי.
דברים שאני רוצה לשכוח,
מזכירים לי בלי סוף
שאין לי לאן לברוח.