הנחתי את הניירת בפינת השולחן והתיישבתי בכבדות על כסא העור
המאסיבי, שחרק תחת כובד משקלי. נשמתי נשימה עמוקה. יום ארוך
עבר על כוחותינו... אם לא יהיו הפתעות נוספות, בקרוב יסתיים.
מתחתי יד לאה לעבר שולחן העבודה הגדוש לעייפה, ומשכתי אלי את
תיקיית הקרטון שהמתינה בפסגת הערימה. בדרך גם הצלחתי להפיל את
מאפרת הפח העמוסה, שנחתה בקול עמום על השטיח המרופט, על כל
האפר שהיה מונח בה. ננקה כבר מחר.
"תיק 339/4" הכריזה הכותרת הסתמית שעל התיקייה המאובקת.
התרתי בעצלתיים את סוגר הגומי, שהתרפה זה מכבר. בפרצוף סולד
התחלתי במלאכת התיוק המייגעת של חבילת הניירות שהבאתי עמי,
עובר על המסמכים לפי סדר האירועים, לפני שאקבעם במקום של כבוד
עבור ההיסטוריה.
"דו"ח מתקשרים שבועי", נכתב בראשיתו של המסמך הראשון,
"השמיני ביולי". עברתי על הסעיף שבפתיח - "תחנת 'הגל השטוח',
"93.7FM. המשכתי במורד הדף, עובר על רשימת המתקשרים הסתמית,
ובסופו של הסעיף: "סיכום האירועים החריגים - שניים". לא משהו
מעבר לסביר, הרהרתי. דילגתי בחופזה מעל הדיווחים משאר תחנות
הרדיו, עד שהגעתי לסיכום הדו"ח - "ניכרת חריגה קלה מהשגרה, אך
לא ניתן להצביע על מגמה מעידה". המגמה הלא מעידה המשיכה גם
בשבועות הבאים. הדו"ח של שלושה שבועות לאחר מכן כבר הצביע על
סימנים של דאגה. "מבקש להעביר את הנתונים למחקר מעמיק", כתב
סוכן השטח, "ממליץ הגברת הערנות - קוד פעולה 'אנין-טעם'".
דפדפתי כמה מסמכים קדימה, מידי פעם עוצר ומשרבט מספר שורות
בפנקסי האישי. עיניי נעצרו לרגע על שורה באחד התחקירים - "ניתן
להצביע בבירור כי גורם כלשהו מנסה לבדוק את השטח. כל הסימנים
מצביעים על כוונה לביצוע 'סגירת-מעגל'. נראה כי הם יודעים מה
הם עושים". "סגירת-מעגל", חזרתי לעצמי על צירוף המלים
הכה-טעון. לאחר מכן הופיעה פקודת העלאת כוננות ומתן אישורי
גישה בלתי-מוגבלים למאגרי המידע העיקריים, וחתימתי המתנוססת
בתחתיתה. לאחריה הצפה של דיווחים מאוסף מקורות שונים. בלט
במיוחד רצף של דוחות משטרה, אודות שרשרת פריצות לחנויות מוסיקה
וציוד הגברה בחודשיים שקדמו לחריגות. בכל הפריצות לא נלקחו
כספים אלא רמקולים ומערכות הגברה בלבד. חבטתי באגרופי על
השולחן. "לעזאזל, איך זה לא הגיע אלינו כבר אז!". רשמתי עוד
מספר שורות בפנקס.
מחשבותיי נגדעו לקולו של האינטרקום. "כן, רבקה?"
"אדוני, ראש הממשלה על הקו, לעדכון היומי".
"תמסרי לו בבקשה שאני עסוק כרגע ושאתעדכן ממנו מחר בבוקר".
"אדוני, הוא גם מבקש לדעת האם יש תשובה".
נאנחתי בעייפות. "אמרי לו שעדיין אין החלטה לגבי קדנציה נוספת
שלו, ואנא ממנו, שייאזר בסבלנות! אחלי לו לילה טוב ממני.
ורבקה..."
"כן אדוני?"
"האם כבר אמרתי לך שאת לא צריכה לקרוא לי "אדוני"?",
"ייתכן שכן, אדוני".
יכולתי לשמוע את החיוך בקולה כשהורידה אצבעה מלחצן האינטרקום.
היה זה טקס יומיומי בינינו, עוד משהתחילה לעבוד. רבקה היתה
המזכירה הטובה ביותר שזכיתי לעבוד עמה. למען האמת, קשה היה
לזכור שעבדתי מול אחרת.
חזרתי אל הניירת, החיוך שנותר על פניי הולך ונגוז לאיטו.
ראייתי מיטשטשת תחת אורה המרצד של מנורת השולחן הירקרקה.
עלעלתי במהירות במספר דוחות חקירה של שירות הביטחון, ומספר
בירורים שערכו גם המוסד, הלשכה, האיגוד והעמותה. הרבה 'ברברת'
ובדיקות שהובילו לשום מקום. "אין ספק, הם היו טובים", מלמלתי
לעצמי. בשלב ההוא כבר הגיעה הכוננות לשיאה. החבר'ה שלנו בתחנות
הרדיו מדווחים בזמן אמת על כל אירוע, כשאחרים מכתתים רגליהם או
נוברים במאגרי המידע. התבצעה גם סקירה של רשימת כל אלה החשופים
ל'סגירת-מעגל', בניסיון אכזב למצוא מקור אפשרי לדליפה. המפנה
התחיל כשמישהו הצליח לחבר מספר נתונים ממאגרי חברות האשראי,
אגף המיסים וחקירות משטרה. נתגלה כי שבוע לפני שהחלו הפריצות,
נערך גם מסע רכש של ציוד הגברה וגנרטורים בחנויות המקוונות.
הרכישות התבצעו בכרטיסי אשראי שונים, כולם גנובים, וכל הגניבות
מאיזור מסויים בגוש דן. "פה מעדתם, ממזרים...", חייכתי
במרירות. התקרבנו אליהם, אך לא מספיק. הזמן הלך והתקצר.
החריגות בתחנות הרדיו כבר שברו את הסקאלה. יום-יום היו
אירועים, אך הם היו זריזים מכדי שנוכל לאתרם. הם עשו ניסיונות,
בדקו את העירנות, למדו את התגובות. לא היה ספק בכך. היה ברור
שה-אירוע, עלול ליפול עלינו בכל רגע. שקלתי להשבית את כל
השידורים במדינה, אך זה היה מעורר הדים גדולים מידי והם היו
לבטח נבהלים ויורדים למחתרת. לא. אסור היה לתת להם להיעלם.
הרחובות באיזור המסומן היו מוצפים בכוחות ביטחון מוסווים,
שידעו רק מה שהיו צריכים לדעת.
מחשבותיי נטשו את המלים הכתובות והמשיכו בעצמן, משחזרות את
רצף האירועים. רק לפני מספר שעות עוד ישבתי בחדר-המצב, מוקף
בגוורדיה הרגילה. לפתע התפרץ אל החדר אחד מאנשי השטח, מנופף
בנייר, דו"ח מהירות מלפני כחצי שנה. השוטר ראה לנכון לדווח גם
על כמות גדולה של מכשירי טלפון שהיו במושב האחורי. ילד טוב.
לגמרי במיקרה, בעל הרכב התגורר באותה שכונה מועדת לפורענות.
הכוחות נשלחו מייד. הסריקות האלקטרוניות הראו מצבור גדול של
מכשירים חשמליים, אבל... הרבה פחות מכשירים מהמצופה. מחשבה אחת
הבזיקה. "הטעייה!"
כמו לפי תזמון, החלו כל הקווים ה'אדומים' לצלצל. לא היה
צורך להרים את השפופרת. נתתי את ההוראה. מדינה שלמה כוסתה
בעלטה. הם אותרו בתוך דקות, לפי הגנרטורים הפועלים. הקטסטרופה
נמנעה. יותר נכון, נדחתה. מעולם לא היינו כה קרובים אל
פי-התהום. עדיין לא ברורים המניעים, ומי מאחוריהם. זה בסדר.
אנחנו נגלה. אנחנו תמיד מגלים.
סיימתי את סיכום האירועים. הכנתי גם עדכון עבור השותפים
שמעבר לים, והכנסתי אותו למעטפה חומה. הרמתי את התיקייה. פיסת
נייר מצהיבה נשמטה מתוכה ועופפה הישר לתוך ערימת האפר שעל
הרצפה. הרמתי אותה בעדינות, ונשפתי מעליה את שאריות האבק.
הבטתי בה. מצמצתי. חייכתי חיוך מריר. הדו"ח המקורי. ד' אלול,
1954. הניסוי שבו פרופסור היינקל כמעט וסגר מעגל. "בשעה 10:43
קיימנו את הבדיקה השלישית בסדרה מספר 22. זיהום חיצוני, שהוחדר
בשוגג למערכת הבקרה על ידי אחד מהעובדים הזוטרים, הביא לאפקט
אקסותרמי לא צפוי, אשר נראה כי היה חלק מתגובת שרשרת אשר החלה
להתפתח. התגובה נבלמה כתוצאה מנפילת מתח כללית אשר ארעה כ-4.35
שניות לאחר תחילת הניסוי...". הדו"ח המשיך ופירט במונחים
מדעיים וחישובים מתמטיים את שאירע אותו בוקר, כולל הפיצוץ העז
שהחריב חלקים ניכרים ממכון המחקר התת-קרקעי. פיצוץ שאך בנס לא
המשיך להתפשט ולהביא להעלמות כל שריד של חיים מאותו איזור
גיאוגרפי המכונה "המזרח התיכון", ואולי אף חלקים ניכרים
מאירופה ואפריקה. בסופו של הדו"ח מבקש הפרופסור המכובד מעבדה
חדשה ועוזרים חדשים על מנת שיוכל להמשיך ולחקור את התופעה
ה"מעניינת". פרופסור היינקל הוביל באותה עת מחקר ראשוני
בנושאים של גלי-קול ורדיו ושימושים אפשריים שלהם בתחום
הביטחוני. התופעה אותה גילה, תודות לאותו טכנאי זוטר, עמו
השלום, אשר הביא למעבדה מכשיר רדיו נייד, היתה קטלנית כשם
שהיתה פשוטה למימוש. למעשה, קטלנית בהרבה.
כל אחד לבטח זוכר מקרה בו הקשיב לתכנית ברדיו, ומאזין שעלה
לשידור שכח לכבות את מכשיר הרדיו שלו לפני שהתחיל לדבר. בוודאי
זכור הצפצוף מחריש האוזניים, והשדרן המבקש מהמאזין לכבות את
המכשיר, ולעתים אף מנתק אותו משלא נענה לבקשה. הדבר שרובו
המכריע של הציבור אינו מודע אליו, הוא מה עלול היה לקרות לולא
נותק המאזין. זהו הסוד שמושבע עליו כיום כל איש רדיו ברחבי
העולם, שכל מה שצריך הם משדר, מקלט, וקו טלפון שמחבר ביניהם.
זה יתחיל כצפצוף מעצבן ברקע, קול דקיק ומחריש אוזניים. אולם,
אם ההספק של המשדר יעבור סף מסויים, ואם ההגבר של הרמקול יהיה
מתאים, ואם המרחק יהיה נכון, ואם עוד מספר תנאים יתקיימו בדיוק
- ייסגר המעגל. מהמשדר למוצא המקלט ומשם חזרה למשדר דרך קו
הטלפון וחוזר חלילה ומתחזק ומתגבר ומתעצם ואז... בום. עם עוצמה
חזקה מכל פצצות המימן שאי פעם נוצרו, החישובים התיאורטיים
מראים שזה יכול להיות סופם של החיים על פני רוב כדור הארץ.
"סגירת מעגל" היתה הסוד השמור ביותר של מדינות המערב בעשורים
האחרונים. חשיפת הנושא היתה גם הסיבה לסיוע הנרחב שקיבלנו
וממשיכים לקבל מאותן מדינות, ולקשרים ההדוקים עמן. כמובן שכולם
המשיכו לפתח פצצות אטום ונשקים בלתי קונבנציונאליים אחרים,
כחלק ממסע הטשטוש וההטעייה. יש נשקים, שאפילו לא מאיימים בהם
לשם ההרתעה. למרות החשאיות ומנגנוני ההגנה, עדיין מתגלה הסוד
מעת לעת, ותמיד תימצא הכת המשיחית שתנסה להביא בעצמה את סוף
העולם. כנראה שזהו עצם המשחק....
האינטרקום שוב שלף אותי מהרהוריי. "אדוני, השליח להוצאות
העיתונים ממתין פה בחוץ". הסתכלתי על השעון שעל הקיר. אחת ורבע
לפנות בוקר. שכחתי מזה לגמרי. הם בוודאי לחוצים כבר עם מכונות
הדפוס. "אני מייד מביא לו את זה!" עניתי, ושרבטתי בחופזה את
הידיעה אודות מה ש"באמת" אירע אותו לילה. משהו על קבלן שעבד
בלי רישיון ופגע בקו מתח גבוה. אמנם נדוש, אך יעיל. צירפתי את
הידיעה לשאר הידיעות לעיתונות והכנסתי למעטפה.
פיהקתי פיהוק רחב. אולי בכל זאת נצא היום הביתה מוקדם.
סגרתי את תיק "שלוש-שלוש-תשע לוכסן ארבע" והחזרתי את הגומייה
למקומה. נטלתי עמי את המעטפות ואת צרור המפתחות מהמגירה, העפתי
מבט אחרון לעבר התוהו ובוהו ששרר במשרד, וכיביתי את האור.
מסרתי את המעטפה לשליח, שאץ לו לעבר המעלית. מסרתי לרבקה את
המעטפה השנייה. "תעבירי את זה בבקשה לחדר המבצעים. תגידי להם
לשלוח עותקים לג'ון, ארנסטו, צ'ין וכל שאר החבר'ה". "הולכים
הביתה מוקדם היום, אדוני?", חייכה. חייכתי בחזרה. "אל תישארי
מאוחר מידי, רבקה", קראתי לעברה בעת שנסגרו דלתות המעלית שתיקח
אותי לפני הקרקע. שלפתי מכיסי את צרור המפתחות ושיחקתי עמו
באצבעותיי. הופתעתי לגלות שזה למעשה צרור המפתחות של המשרד ולא
של הבית והרכב. גירדתי את פדחתי והרהרתי בנושא, בעת שנפתחו
דלתות המעלית. פסעתי עוד צעד לתוך חניון הרכב, כשמכשיר הטלפון
הנייד שלי החל לצלצל. עניתי.
"א..אדוני, מדבר אסף ממבצעים", גמגם הקול מהעבר השני.
"כן, אסף, במה אוכל לעזור לך?" עניתי.
"א..אני לא ממש בטוח.. אדוני", המשיך, "אבל קיבלנו מעטפה
ממך... להפיץ הלאה...".
"כן, נכון" זירזתי אותו.
"פשוט.. אדוני.. התוכן.. היה .. קצת... "
"דבר.." אמרתי, כשמבטי חוזר אל צרור המפתחות המונח בידי
השנייה. גרוני יבש לפתע.
"יש פה משהו על בולדוזר, וקו מתח גבוה, וקבלן.. אדוני"
צרור המפתחות היכה ברצפת הבטון בקול נקישה עמום. סגרתי את
המכשיר, בולע שארית אחרונה של רוק. כנראה שבאמת הייתי עייף ולא
מרוכז. נאנחתי. הסתובבתי בחזרה לעבר המעלית ולחצתי על הכפתור.
מסתבר שהלילה יהיה עוד ארוך... |
