לילה חשוך בפאב תל-אביבי נידח
שם אני יושב ולוגם לי קצת וויסקי.

שני אנשים
מתיישבים לידי..
אחד שותה בירה
אחד סתם בוהה;
הבארטנדר?  נראה קצת משועמם


שיר ערש ערירי
ממלא את חלל האוויר
בעוד אני לוגם את הלגימה הסופית
ויוצא אל רחבת הריקודים

אישה שמנה אחת שרה שם
על בעל שנטש
משכנתא, אוברדראפט
ואיזה בחור בשם אריק...
ואני?
כבר מעשן לי סיגריה

בנחת,
באיטיות,
שואף בכל כוחי -  
גומע כוח חיים בלתי נשלט
מפיסת נייר שובבה;
ואחר כך בודק לראות,
ככה סתם בשביל הכיף,
לאילו צורות אפשר להגיע
עם העשן הבלתי-פוסק
שיוצא.


המוזיקה מתחילה עכשיו להתגבר
כשאני רואה שהאנשים מתקבצים להם סביבי:
בוחנים כל תנועה
דרך ציניות אפרורית,
אחד אומר שאני מרמה
אחת צועקת משהו על בריאות
ואחד שם בצד מעודד -  
'אל תוציא,
קח לריאות!'


האורות בפאב
נראים עתה צהובים מאי פעם;
הקצב המונוטוני חודר לכל נקבובית בעור
ולאלו שלא -  
חודר עשן הסיגר.

מערבולת של חושים
מנתבת את דרכה
בין פנטזיות על  'החברה של '
ואיזו ג'ינה אחת,
שפעם היה לי קטע איתה
באילת.


האם זה ייגמר?
אני חש את ארוחת יום האתמול
מפלסת את דרכה במעלה גרוני
ואני חש
בריחות חריפים,
טעמים,
וצלילים ישנים:
הכול פתאום נראה כחלום מתוק,
חלום רחוק...

בעוד אני ניגש
ומשלם על הוויסקי
בקופה.