(סתם סיפור אידיוטי)

היה זה יום קודר.
השמיים נראו כהים באופן כחול, ועם זאת היה משהו
מיסטי בעננים שגרם לי לחשוב על העולם במקום על עצמי.
יצאתי מהבית, נעלתי את הדלת, ירדתי במדרגות, והגעתי אל הרחוב.
הרבה אנשים הלכו עם מטריות במהרה, כאילו היו תת-מקלעים.
הם כולם הפנו את מבטם אל הריצפה, הולכים להם, חושבים על
העתיד,
ושוכחים את ההווה.
כל אחד מהם רוצה להיות מיליונר, מאהב, מפורסם.
אפילו פוליטיקאי.
כל אחד ואחד מהם יכול לעשות את זה יותר טוב.
אבל הם בכל זאת ממשיכים ללכת, בלי לחשוב. רק ללכת קדימה,
במהרה.
לפעמים אני הולך לאט מידי והם נתקעים בי.
ממלמלים משהו כמו "הו, סליחה לך" וממשיכים בדרכם.
מעניין אם הם בכלל שמו לב שהם התנגשו בי, או אמרו סליחה.
או שהם התכוונו לסליחה.
באותו הרגע לא חשבתי על זה.
הייתי מאד ממוקד, אולי כמוהם, ידעתי מה המטרה שלי,
והייתי נחוש בדעתי להשיג אותה.
רק עכשיו, במבט לאחור, אני מתחיל לחשוב על כל הדברים שקרו
בזמן שהייתי שקוע בסערת הרוחות הזאת.
התחלתי ללכת מהר, עד כדי כך שהאנשים שהלכו מהר מלפני זמן
מועט נראו כאילו הם עומדים במקום.
אני עוד מעט מגיע.
אני הולך עוד כמה רחובות, חושב מה אני בדיוק הולך לעשות ברגע
שאני מגיע לשם, מתכנן כל מהלך, מחשב כל שעל.

הגעתי.
אני עולה במדרגות הישנות ומועד פעמיים.
שמתי לב שהמדרגות בבניין זה קטנות מהרגיל, ובגלל זה מעדתי,
ואולי זה פשוט בגלל שמאד התרגשתי.
הגעתי לקומה השנייה ודפקתי על הדלת השלישית בחוזקה.
אף אחד לא ענה לי.
חיכיתי זמן מועט, ודפקתי שוב, אבל עדיין שום דבר לא קרה.
אחרי דקות ארוכות אני מתחיל להטיח את אגרופיי על הדלת וצורח.
שום דבר לא קורה.
הבנתי שמה שהיה אמור לקרות לא קרה, ואני מחליט לחזור ולברר
מה השתבש.
אני יוצא מהבניין ורץ בחזרה הבייתה.
דרכתי על מישהו, דחפתי אישה זקנה, לא אכפת לי, אני ממשיך
לרוץ.
אני מנסה להספיק לרמזור הירוק, אבל הוא מתחלף לאדום עוד לפני
שהגעתי לצומת.
אני לא שם לב בכלל ולא עוצר, ממשיך לרוץ.
פתאום אני שם לב שמשמאלי רכב מסחרי מגיח כלפיי.
אני חש בפגיעה חזקה בחזה ומאבד את ההכרה.