אנחנו יושבים באמצע מנהרה חשוכה
שאך לפני רגע נצץ אור מבזיק בסופה
ומחזיקים ידיים
היא, חום גופה על גופי,
עיניה החומות המלאות בולעות אותי
בכמיהה לתשובה:
האם ישוב האור? או שאולי הלך לבלי שוב? ואם יחזור, מתי
יבוא?
(האם יעשה זאת בהקדם?)
ואני מנסה -
פותח פה,
בולע רוק,
משחק עם איזו מילה בקצה השמאלי של פי,
משרבב את השפה השמאלית..
ושותק.
אנחנו שרועים בלב מנהרת עלטה עצומה:
מתנדנדים בין אי ודאות לספק,
חולמים על שזיף
(או אולי אפרסק)
וכל הנאות החיים השונות
שמזמן כבר לא
בהישג;
והיא שואלת
ואני נאנק באזלת ידי -
מנסה לשכנעה
לראות חצי כוס מלאה,
אבל המים עכורים
ועיניה בוכיות
טיפה-טיפה
על אדמת המנהרה האפלה.
אנחנו שכובים אפרקדן בעיצומה של תעלה שחורה
(פעם בהק לו זיק
בקצה הלא-נודע);
וכעת משנדם
והכול כבר השתתק
ומאום שוב לא מפציע
ואיש אינו זועק -
אני מביט בעיני הדבש
של ילדתי
ומנסה לשלוח הברקה,
לסנן מבין שפתיי
אמרת כנף מעט שנונה..
אך בלילה
המשמים
של מנהרה די עמומה,
אין כבר מה לומר..
לא עוזרת
אף מילה;
נותר לנו רק שקט -
דומיה דקה
וארוכה
פעם היה פה אור,
עכשיו הוא כבר כבה. |