אתם יודעים איך זה שרופאים, ובמיוחד רופאים לחולים קשים, יוצא
להם לראות את כל המקרים הקיימים של עצב וכאב של משפחת החולה,
את כל סוגי האנשים, את כל סוגי ההכחשות, ואת כל הבכי? הם
הספיקו לראות אנשים מתמוטטים, מתעלים, מחזיקים חזק ביד
יקיריהם, ולא רוצים להרפות. וזה נראה נורמלי בעיניהם. הכל
מאהבה. באותו יום, ראו אותם רופאים בהם אנו דנים, רופאים בבית
לוינשטיין, משהו שמעולם לא ראו עד כה.
"תראי, גברת אהרון, האם את מבינה שאין טעם להביא לכאן אנשים,
בלונים ועוגות ולחגוג לבנך יום הולדת? הוא לא ירגיש כלום. הוא
אפילו לא ידע שבאתם. הוא לא עושה שומדבר חוץ מלנשום. האם את
מבינה את כל זה?" הרופא בחלוק הלבן כבר התחיל לאבד את סבלנותו.
ולא שראיתי אותו, או שמעתי את דבריו, פשוט הרגשתי. הרגשתי את
אימי, שכמובן לא מקשיבה לרופאים, כמו שלא הקשיבה להם כשהייתי
ילד קטן וחליתי באבעבועות רוח. הרגשתי אותה עומדת איפשהוא
ביקום מסביבי לצד הרופא, עם בלונים ביד, אני מניח, ומתווכחת.
פשוט הרגשתי את זה באוויר. את הויכוח, את המתח. הרגשתי שהיא
אומרת לו משהו כמו:
"אם גם ככה הרעש לא יפריע לו או לחולים אחרים, והצפיפות גם לא,
אז למה לא?" וידעתי שנגד טיעון כזה הרופא לא יוכל לעמוד.
תתנגד! התפללתי בפנים שהרופא ימצא לעצמו תירוץ לאסור את זה.
זה רק בשבילם, להרגיש שהם לא זונחים אותי, שלמרות שאני ככה הם
עושים לי מסיבת יומולדת רצינית עם הכל. זה לא בשבילי, הרי אני
לא יכול אפילו להרגיש או לחשוב. זה מה שהם בטח חושבים. למעשה,
אני כן. אני מרגיש וקורא לרגשות בשמות בתוכי על מנת לעזור
לעצמי להרגיש ברור, לשפר את המיומנות, כי זה מה שיהיה לי עד
סוף חיי. לכל אחד יש את האינטרסים שלו. וכמו ששלהם הוא להרגיש
שהם טובים שהם עושים את זה, שלי הוא להרגיש שהם הולכים מכאן.
אבל תפילותיי לא נענות, לפחות לפי ההרגשה שלי, ואני חש בלב את
האנשים ממלאים את הסביבה. מנסים לדבר אליי, צוחקים, אולי אפילו
שרים ורוקדים. ולמרות שאני מרגיש שלי יש כבר מיומנות נפלאה
שלהם אין - להרגיש, אני פתאום מקנא באנשים האלו, בעולם האמיתי,
המוחשי. תוך ידיעה שלעולם לא אוכל להיות כמותם, לא רציתי אותם
כאן. ומרוב שלימדתי את עצמי להרגיש ברור, ידעתי מה אני רוצה
ברור מאוד. אני רוצה למות. הלוואי והייתי יכול.
עבר זמן. אינני יודע כמה. ככה זה, עדיין לא למדתי להרגיש זמן.
אבל הרגשתי לבד. תחושת ריק נפלאה. הם הלכו.
אתם יודעים איך זה שרופאים, גם רופאים של צמחים, חושבים שהם
יודעים בדיוק איך החולה מרגיש רק מבדיקות פיזיות כמו דופק, דם,
נשימה וכו'? הם חושבים שהם יודעים בדיוק מתי ילך כל אחד
מהחולים שלהם לעולמו, ושאף אחד מהחולים שלהם אף פעם לא יראה
סימני חיים מתחדשים. וזה נראה בטוח בעיניהם. הכל בדוק. באותו
יום, לא ידעו אותם רופאים בהם אנו דנים, רופאים בבית
לוינשטיין, מה אני מרגיש, ושאני בכלל יכול. אף אחד לא ידע. |
