פקחתי את עיני - היא לא היתה שם. זה לא היה מפתיע. ידעתי שהיא
לא תהיה שם, אך התאכזבתי בכל זאת. קיוויתי, על אף הידיעה
וההגיון הקר, שאתבדה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהיא היתה
במקום אחר, וגם לא תהיה הפעם האחרונה. אני יודע, כי ההגיון הקר
אומר לי זאת. עליו, ההגיון הקר, כלל לא משפיעה העובדה שהיא
מייצגת את ההבדל בין התרוממות רוח לאפאתיות, שבוקר בלעדיה אינו
אלא צל צורם ובוהק במיוחד, שהקור הוא קפוא ולא חמים כמו שהוא
נאלץ להיות בקרבתה. קמתי באפאתיות, הגפתי את התריסים, שיכנס צל
צורם ובוהק של בוקר, שאפתי קור בהכנעה, קור קפוא, והבטתי אל
המרחקים, אליה. קינאתי באנשים הסובבים אותה, שהם מתענגים על
הפסטורליה שהיא משרה, על הרגש הנובע ממנה, על החמימות שהיא
יודעת להקרין, אך בעיקר, בעיקר על הבוקר האמיתי שהיא נותת
עכשיו לכולם. לכולם מלבדי. היום, ידעתי, יהיה כמו אתמול, כמו
שלשום, חסר משמעות, ריק ומפוספס.

האם כשהיא מתעוררת, עוד מרחפת בין שינה ליקיצה, היא מקווה
שאהיה שם ומתאכזבת שאינני? האם חוסרי מורגש? האם ההגיון הקר
שלה חזק ממנה, או האם היא מצליחה לראות מבעדו? האם היא חשה
במגבלות, בחוקים, מודעת למרחק, כועסת על הפספוס כמוני? האם
תכופף את רצונו של שאר העולם כדי לבטל מרחק זה, למעננו,
כמוני?

כל בוקר, כשנופלת ההחלטה במלכות של שמים, אני מקיץ, ומתחילה
מחדש מלחמתי במרחק. נפשי מותשת אך אני מוסיף להילחם, בתקווה
שיבוא קץ למערכה ונצא מנצחים, שנינו. מי ידע, אולי אכן נצא
מנצחים יום אחד, ואולי, בלילה הקודם ליום הזה, תיפול החלטה
הפוכה במלכות של שמים - ולא אקיץ יותר.