"שמיים אפורים ועצים ירוקים.
פרדוקס מושלם.
קרניים עצובות מזכירות לי
שהשמש לא מתה עדיין.
החלון שלי מדכא אותי,
מרגישה שיש לי "תמונה של טבע על הקיר"
במקום מציאות."
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הסתכלתי על הילדה היפה שלי מחזיקה את הסיגריה המקומטת והקרועה
שהיא הדביקה עם סלוטייפ. היא לקחה שחטה חזקה, ידה רעדה מרוב
מאמץ, עיניה התכווצו, גבותיה התקרבו אחת לשניה, מאיימות
להתנגש. היא שאפה והוציאה לאט. "אתה מבין", היא ניסתה לשכנע
אותי, "אני עומדת כאן על המרפסת של העולם ואין לי לאן ללכת או
לרוץ. אני אפילו לא יכולה להתאבד. אין לי מה לעשות. הגעתי לשלב
הזה בחיים שלי שאני כמו עומדת על במה, הקהל עדיין יושב במקומו
ומחכה, וסיימתי את הטקסט ואין לי תנועות לשחק. נגמר. ואני
עומדת כמו מפגרת, מסתכלת עליהם ואין לי מה לעשות ואין לי מה
להגיד. אני אומרת להם "ח'ברה, סיימתי, לכו הביתה, תמחאו כפיים
או תצרחו בוז, רק קומו כבר" והם נשארים לשבת, הם חושבים שזה
חלק מההצגה."

ישבתי והסתכלתי על הילדה היפה והעדינה שלי, שיושבת מולי, בוכה
לי כי אני היחיד שנשארתי. עומדת במן צומת דרכים כזו שאין לה
מושג לאן ללכת והיא בטוחה שבכלל אין אף דרך. אני זוכר איך זה
להיות בן 17. היא יודעת שלא באמת אכפת לי, היא יודעת שאני רק
שוכב איתה ומעשן איתה "סיגריות שאחרי", אבל אין לה אף אחד חוץ
ממני. כשהיא רק הגיעה אלי, הקטנה הזו, חשבתי שהיא מהבחורות
שמזיינות בנים חופשי, מהאלה שאין להן רגשות וברגע שמישהו אומר
להן שהן יפות, הן אומרות לו "אחי, אתה נקבה" ועוזבות אותו על
המקום. טעיתי. מסתבר שהילדה שלי סוחבת אחריה שק של בעיות.
אמרתי שק?! עולם של דאגות. חיים של פח זבל עזוב, ויש כאלה.
הילדה שלי, במקום שתבער בה אש, בוערת בה להבה קטנה של גפרור
שעוד דקה נכבה.

ואני? מה איתי? אני רק רציתי לסיים הכל. להיות כבר בסוף. לשבת
בגיל 90 על כסא הנדנדה שלי, המתנדנד בין החלטות גורליות ללא
חשובות לחלוטין, ולחשוב על איך החיים שלי היו נהדרים. ואז
לנגן, ולמות מדום לב בדיוק כשליאונרד כהן צורח When it all
comes down to dust, I will help u if I must, I will kill u
if I can.
הסתכלתי על הילדה הקטנה שלי, מכבה את הסיגריה במאפרה שקניתי
ברמת הגולן. השמיים כמו ישבו על כתפיה והיה עליה להחזיק אותם
לבדה, מנסה להתחבא מאחורי שקרים. כל כך קטנה, כל כך פוחדת,
ואין לה אף אחד. ממש מזכירה לי תפוז שנשר מהעץ טרם זמנו, הוא
עוד לא בשל אבל כבר לא יכול להעזר בעץ בשביל לגדול, היא התפוז
הזה, ששוכב שם על הרצפה הקרה.

הסתכלתי על הקטנה שלי, איך היא קולטת מההנהונים שלי שגם אני רק
רוצה ממנה משהו אחד, שאני כמו כל האחרים. היא קמה ממקומה
בהחלטיות, לקחה את הפאוץ', הסתכלה עלי במבט שהתעקם יותר מרגע
לרגע. עיניה הירוקות, היפות, העמוקות, הבודדות התכסו דמעות,
שפתיה האדומות, בצבע הדם שנזל מישו כשנצלב, התעקמו בעווית
משונה של אכזבה, גבותיה התקפלו שוב, אפה הקטן נשאר במקומו. ידה
הימנית הזיזה שערה טורדנית אל מאחורי אוזנה הקטנה. כאילו חיכתה
שאומר "לאן את הולכת?" או "אל תלכי, אני רוצה אותך" אבל לא
יכולתי. הילדה הפוחדת שלי, כבר שקרו לה מספיק בחיים. הסתכלתי
עליה מסובבת אלי את התחת היפה הזה שלה, והולכת. שמעתי את הדלת
נטרקת.
באמת שנמאס לי כבר מחלונות.