ביער עבות בצל צמרות העצים
חיה לה בשלווה נסיכת הנחשים.
יום אחד כשביער טיילה
הבחינה פתאום בציפור זהוב, גבה קומה.
ובפי הציפור זמר, שיר שונה עם מילים,
שיר יפיפה שאותה הקסים.
הייתה הולכת יום יום לאותו המקום
מביטה בציפור היפה כמו חלום
נשבית מחדש בקיסמו של השיר
משמעותו לא הבינה - שפת אדם, מי מכיר?
וברוב תשוקתה הלכה לשאול בעצת הנחש החכם,
זה ענה - "תאכלי את כבדך ושלוש טיפות דם".
נבהלה הנסיכה - "אם אוכל את כבדי וגופי נדם!"
השיב הנחש - "לא תמותי, אל לך לחשוש,
עור הנחש שבך ימות ואת בת אנוש".

שמעה בעצת הנחש והלכה.

והיה זה הליל בו חתמה גורלה,
פתחה את צידה ואכלה את כבדה.
בעודה מתפתלת הושל עור הנחש
ומתוכו יצאה אישה יפה של ממש.
בתור בת אנוש ותקווה בליבה
הלכה למקום בו נמצא אהובה
היא הקשיבה לשיר בערגת לב רפה
היה זה שיר אהבה יפיפה,
את משמעותו כעת יכלה להבין
לא אור הירח את עורה הלבין,
אהבה תהומית -  מילותיו , ניגונו,
שיר אהבה תהומית
לאישתו.