לישון...
לא, לישון לא יעזור
אז אולי סיגריה?
גם לא.
כל מה שנשאר זה לשבת בחדר המחניק ולבהות בטלוויזיה.
והיא מרצדת בצבעים שמחים ולא מתייחסת למה שקורה סביבה. טוב,
היא רק טלוויזיה.
הוא מחליט לקום ובכל זאת לצאת מהחדר. זה לא החדר שהוא אהב פעם,
הוא השתנה ללא היכר.
או שהוא עצמו השתנה? ככל הנראה, שניהם.
בחוץ הוא מחליט שסיגריה בכל זאת יכולה לשפר במשהו את המצב, ואם
לא, אז לפחות לחמם קצת. חיפוש קצר בכיסים מגלה, שהמצית לא שם,
וכך הסיגריה שכבר נמצאת בפיו, נותרת ללא רוח חיים. הוא מתלבט
האם לעלות חזרה הביתה, אולם מחליט כי הוא יכול לשרוד גם בלי,
או לפחות לנסות, וממשיך ללכת.
לא ברור לאן הלך, גם הוא לא ידע, רק הלך והלך. ואז נעצר,
מכיוון שמולו הופיעה דמות מוזרה, אשר לא הותירה כל צל של ספק
במוחו - הוא איבד את שפיותו.
הדמות הייתה כהה מאוד, אולם יחד עם זאת חצי שקופה. מוחו ניסה
לעבד את המידע, אולם נותר ללא מענה הגיוני כלשהו. ההסבר היה
ברור, אך יחד עם זאת מפחיד ובלתי סביר לחלוטין. אבל... היא כל
כך דומה... אין ספק, מאוד דומה...
הוא הכריח את עצמו: "זו את?" מפיו זה נשמע כמו שבועה. הדמות לא
ענתה ולא נראה היה כי הגיבה בצורה כלשהי לקריאתו. "בבקשה תגידי
שזאת את!" התחנן, אבל הדמות מיענה להתייחס.
הוא הושיט לעברה יד ופתאום נדמה היה לו, כי היא זזה. "אל תלכי!
אני לא אתקרב יותר! אני מבטיח שאני לא אפגע בך!" אבל הוא כבר
ראה אותה מתרחקת.
הוא הבין, כי צעקות לא יועילו, אז הוא שתק. ממילא הוא כבר
אבוד. מרגע שראה אותה היה אבוד, הרי לא ייתכן, שצל יופיע בפני
בן אדם שפוי. ושפיותו זה הרי כל מה שנותר לו, לפחות עד אז.
הוא התיישב על המדרכה, עצם את עיניו והחל לספור את השניות
האחרונות לקיומו. בילדותו החליט, כי אם אי פעם ישתגע, זה יהיה
תוך שלושים שניות, מה שהותיר לו לא יותר מרבע דקה. הוא השתדל
להתרכז ולומר את המספרים בסדר הנכון, אבל גם זה היה כבר מעבר
ליכולתו.
ואז הוא הרגיש משהו חם, יותר מחם - שורף, על היד שלו, אבל לא
הצליח לראות מה.
הוא ניסה להזיז אותה, ללא הצלחה ניכרת, ואז החליט לפתוח את
העיניים ולבדוק.
הטלוויזיה עדיין פעלה, אבל כבר לא היו בה צבעים שמחים, אלא רק
שלג. הסיגריה שרפה לו את היד, והוא לא הצליח להיזכר מתי הדליק
אותה. לאחר התאוששות קלה החליט, כי אסור לו לישון מול
הטלוויזיה, זה רק גורם לסיוטים.