פעם אחת ויחידה ראיתי את סבא שלי בוכה. זה היה כשבאנו לבקר
אותו בבית החולים בראש השנה תשס"ב עם תפוח ודבש.
באנו כולנו בהרכב מלא, הבן והבת שלו, החתן והכלה שלו, ששת
הנכדים, וכמובן, אישתו הנאמנה, סבתא שלי.
לחגים אצלינו במשפחה יש משמעות מאוד מיוחדת. חוץ מהמשמעות
הדתית שיש לחג, שהיא יותר חשובה לסבא, והמסורת עצמה, אנחנו
נפגשים כולם. כל המשפחה באה, כל אחד מביא ממטעמיו, שרים שירים,
מדברים, צוחקים, נהנים.
פרצופים מחייכים, בכל הגילאים, התינוק שעכשיו נולד, החייל
שהשתחרר לא מזמן, הילדה שעולה לכיתה א, הסבא והסבתא הגאים
מסתכלים על כל הצאצאים, מתרוצצים, או לחילופין מנהלים דיון
פילוסופי עמוק שכזה, בהתאם לגיל, אבל לא תמיד..
גם לאמא וגם לאבא יש משפחה לא קטנה, אז תמיד היינו חוגגים את
החגים בתורות- שנה כאן ושנה כאן.
בראש השנה תשס"ב התור היה אצל סבא וסבתא, התחילו את ההכנות
והבישולים, ויומיים לפני ערב החג, סבא שכבר מזמן הרגיש לא טוב,
התאשפז..
המצב הדרדר והוא היה מאוד רגיש, ואנחנו היינו צריכים להיכנס עם
מסכות ולשמור על סטריליות, ככה שלהוציא אותו הבייתה לארוחת חג
לא יכולנו.. ושולחן ל12 אנשים לא נכנס לחדר שלו בבי"ח..
כך שהגענו אליו כולנו עם תפוח ודבש ולאחר מכן עזבנו לארוחה
בבית ושבנו אליו בהרכב חלקי שהשתנה כל כמה זמן..
הפתענו אותו, והוא כ"כ שמח.. תמיד היינו גורמים לו לחייך עם
ההצגות שהיינו עושים לו, מקור הגאווה שלו, אבל הפעם, הוא ממש
התרגש, וראיתי דמעות זולגות לו במורד הלחי, שגרמו גם לי להרגיש
מחנק שכזה במעלה הגרון..
סבא חזר הבייתה אחרי חודש בערך, מרגיש יותר טוב, אבל לא כמו
פעם.
את ראש השנה תשס"ג כבר חגגנו בלעדיו, עם הכיסא שלו עומד שם
ריק, איבדנו אותו קצת לפני. קיבלנו אותו לעוד שנה במתנה, כך
הסתבר בדיעבד.
יש אנשים שאף פעם לא ראיתי בוכים, כמו אבא שלי וסבא שלי.
ניסיתי לדמיין, אבל זה לא היה כמו לראות אותם באמת, ובצורה שלא
מובנת לי, תמיד רציתי לראות את המיתוס הזה נשבר.. מסקרנות.
פעם אחת ויחידה ראיתי את אבא שלי בוכה, כשסבא שלי נפטר.
המיתוס נשבר, אבל לי כבר ממש לא איכפת..