האמת היא שקלטתי אותה מרחוק, ככה זה תמיד עם אנשים שאני חושבת
שלבושים נורא מיוחד ויפה אני נועצת מבט והם חושבים שזה בגלל
שלדעתי הם מוזרים, אז כשאני נזכרת שזה יכול להתפרש אצלם ככה
אני מסיטה מבט.
היא הייתה ממש יפה, כלומר יפה במובנים שלי, לבושה שחור מכף רגל
ועד ראש. נעלי באפלו גבוהות, ניטים, צמידים, חולצת רשת מעל
חולצה ארוכה וצמודה, חצאית קטיפה, שיער שנאסף לשתי קוקיות. הכל
שחור.
הסתכלתי עליה חושבת לעצמי שהיא לבושה ממש יפה. ואז הרמתי מבט
שנפגש בסופו של דבר עם שלה, ממש רציתי להסתכל לכיוון אחר אבל
הירוק בעיניים שלה היפנט אותי ולא יכולתי. העיניים המהממות שלה
היו מודגשות בהמון שחור ודמעה שחורה יחידה ובודדה חרצה שביל
שחור במורד לחיה.
האנשים ברחוב הביטו בה בהתנשאות ובדחייה ורק אני היישרתי מבט
הישר לתוך המבט שלה שננעץ בעיני.
היא התקרבה אלי ולא נשברתי.
"את לא מפחדת ממני?" היא שאלה בקול שקט אבל מלא עוצמה "לא"
לחשתי, בלי להזיז את מבטי ממנה "יש לי סיבה לפחד?" היפיפיה
הקודרת הנידה בראשה לשלילה. היא החזיקה את שתי ידי הקפואות בין
ידיה "אני שמחה שאת לא מפחדת ממני" היא אמרה וחייכה.
במשך כמה דקות עמדנו אחת מול השניה בקור הנוראי שתקף את תל
אביב וחייכנו .
"בואי לים." היא לחשה ולקחה את ידי. התחלנו ללכת מתקרבות עוד
ועוד לרעש הגלים המתנפצים, מריחות את הריח המלוח, מרגישות את
הרוח מצליפה בפנינו מפזרת את השיער לכל כיוון.
עכשיו מול השקיעה היא נראתה לי אפילו יותר יפה ממקודם.
הגענו לחוף ושוב הבטנו אחת בשניה "אפריל" היא חייכה "אני טל."
לחצנו ידיים. שכבנו על חוף שקט שהיה כלוא בין סלעים ומבודד
מאדם. בשקט, בדממה מקשיבות לגלים. הקיבוצניקית, האופטימית,
בהירת השיער עם הפרצוץ התמים, והבחורה המלנכולית שכולם פחדו
ממנה שכבו זו ליד זו מחזיקות ידיים ומרגישות הכי קרובות בעולם,
לא היינו צריכות להכיר, כבר הכרנו, כבר ידענו כל מה שהיה צריך
או חשוב לדעת.
לאחר שלוש שעות בערך כשכבר היה לילה שחור משחור, זרוע מיליוני
כוכבים שנראו כמו סיכות קטנות נעוצות בכרית שחורה וענקית.
זכיתי לשמוע את הסיבה לכך שירדה לאפריל דמעה מהעין. "את יודעת"
היא לחשה בקול חנוק "אני הולכת למות." צחקתי "כולנו נמות, יום
אחד" "לא" היא מיהרה למחות "אני אמות בקרוב, אני אמות לבד
ובשקט, רק החול יזכור אותי, רק הוא ידע." לא עניתי, לא ידעתי
מה להגיד אז פשוט שתקתי וליטפתי את ידה הקפואה.
בבוקר, עם שחר התעוררתי על החוף ואפריל לא הייתה שם ולא היה
שום כלום חוץ מעקבות הנעליים המגושמות שלה, שהובילו לסלע הגדול
שהפריד בין האזור ההומה אדם לאזור שלנו, שלי ושל אפריל. שם בין
אחד מהחריצים של הסלע מצאתי מרשם רופא שכמעט עף ברוח. "אלה
ברגמן" הופיע השם מעל מיליון שמות מסובכים של תרופות באנגלית.
חזרתי למקום בו שכבנו והסתכלתי סביב, נושמת את הגלים.
כמה שבועות אחר כך דרכתי על עיתון ברחוב. הרמתי אותו ועיינתי,
ושם בעמוד השלישי תחת הכותרת "המשטרה הצליחה לזהות את שמה של
הבחורה שנמצאה אתמול ללא רוח חיים בחופי תל-אביב, נבדק חשש
לרצח. בניתוח שלאחר המוות קבעו הרופאים שהבחורה כנראה מתה
ממחלת לב קשה, שמה לא הותר לפרסום" התנוססה תמונה של אפריל
עצומת עיניים יפה ומטושטשת.
הלכתי לחוף שלנו, היה קר כמו באותו יום שבו נפגשנו. והגלים
התנפצו אל החוף כאילו גם הם כועסים "איך לקחת את אפריל?" נשמתי
עמוק את אוויר הים המלוח אל הריאות ונתתי לעצמי לצנוח אל החול
הקר.
נתתי לדמעות החמות לזרום לי במורד הלחיים לפה ולצוואר.
הים געש מכעס, והרוח השתוללה במחאה, ואני רתחתי מזעם,רק החול
נשאר אדיש, "אפריל סמכה עליו שיזכור" חשבתי לעצמי, רועדת כולי
ולא מקור. התיישבתי קצת יותר קרוב למים וחרטתי בחול, באותיות
גדולות ומסולסלות, "אפריל". "עכשיו גם הוא יודע" אמרתי בלי
קול.
פניתי ללכת והגל הכי גדול שראיתי מימי עלה מאחורי בשצף קצף,
ראיתי אותו מתרומם ובתנועה אחת חדה ומהירה מוחק את השם שלה,
מהחול הרך. שום דבר לא נשאר.
עליתי אל הרחוב שבגלל הקור היה ריק מאדם וחיכיתי בתחנת
אוטובוס., רק כלב עזוב עוד הסתובב לידי בעצלתיים.
מרחוק כבר ראיתי את האוטובוס הירוק של אגד מתקרב באיטיות
מרגיזה לתחנה. "אתה עוצר ליד בית העלמין?" שאלתי את הנהג,
מגישה לו את הכרטיסיה המקומטת שלי שראתה כבר ימים יותר טובים.
"תזרקי" הוא נבח עלי במבטא רוסי כבד "זה נגמרה, זה ניקוב
אחרון."