רוח תמיד היתה דבר בעייתי לגבי. אפשר לומר שאני לא בנאדם
רוחני. אני לא מקיים כל כך את חוקי הקניין הרוחני; רוח חזקה,
במיוחד במקומות פתוחים, תמיד הפחידה אותי; אני לא מאמין באף
רוח קודש; וגם לא  ברוחות רפאים, למרות שסיפורים עליהן תמיד
הפחידו אותי. לכן מאוד הופתעתי  כשהרוח שלך הגיעה לבקר אותי.
למרות שאני אומר שאף פעם לא קר לי, שאין לי בעיה לתת לך את
הסווטשירט שלי, אני יכול לומר בוודאות שהערב ההוא היה הערב הכי
קר בשנה. כמו השיר, גם באותו ערב, הגשם (אם כי לאו דוקא גשם
אטלנטי), טפטף על החלון ועל האספלט, ואני, כמו כמעט בכל ערב
בתקופה האחרונה, חשבתי עליך, על מה את עושה, על מה את חושבת.
מחשבות רגילות של לב פגום.
נשכבתי על המיטה, ניסיתי בכל כוחי לאתר שאריות אחרונות של הריח
שלך, בכל זאת למדנו יחד פה רק לפני כמה שבועות. לעזאזל עם
העוזרת הזאת, דוקא עכשיו התחילה לנקות כמו שצריך. גם הרוח
החזקה, שנשבה בכיוונים משתנים כאילו היא לא בטוחה לאן היא רוצה
להגיע, לא עזרה לי להיצמד למה שנשאר לי ממך. הצטערתי שלא
החבאתי לך את החולצה שלך... המחשבות הפסיכוטיות שלי מפחידות
אפילו אותי לפעמים. כשהנחתי את הראש על הכרית, הרוח עברה לנשוב
בהילוך גבוה, כמו במנהרת אויר. קמתי לסגור את החלון, כשפתאום
אור לבן עמום משך את תשומת לבי. שם, על כיסא הגן החלוד במרפסת,
ילדה, בעצם לא ילדה, בחורה, עם ג'ינס וחולצה לבנים, ישבה יחפה
כשרגליה משולבות והביטה בכוכבים המעטים שהציצו החוצה מתוך
שמיכת העננים. היא נראתה כל כך מרותקת, כאילו היא קוראת משהו,
או מחפשת משהו.
"מי את?" שאלתי בהיסוס. הבחורה הורידה את הראש והסתכלה עליי.
הצבע הלבן החיוור לא הסתיר את זהותה האמיתית. "אתה יודע מי
אני," היא השיבה בקול קצת מריר שבקע מתוך חצי חיוך. "כן... אני
חושב שאני יודע. אבל זה לא הגיוני."
"אם תזניח את החיכוך וההתנגדות של האויר תגלה שהכל הגיוני."
"את לא ממש את. את לבנה," התעקשתי.
"אתה לא תזמין אותי פנימה? אני מחכה פה כבר לא מעט זמן, ונהיה
פה קר," היא ענתה בשקט, מתעלמת מהשאלה שלי.
"בוודאי, כנסי. את יודעת שאת תמיד מוזמנת. אבל תעני לי על
השאלה."
"טוב, חכה," והיא קמה, והחליקה, כמו על קרח, דרך הקיר,
והתיישבה על המיטה. הריח שלך, הריח שלה, מילא שוב את החדר שלי.
אני נשבע שהעוזרת לא נכנסת לפה יותר בחיים.
"אז מי את?"
"אני היא, אבל לא ממש היא. אנחנו דומות, רק שאני לבנה ושקופה
ויכולה לרחף, והיא צבעונית ומוחשית."
בלעתי את הרוק. "את הרוח שלה? אבל היא בכלל לא מתה. היא חיה,
בטח מבלה איפשהו, עם מישהו, איכשהו. למה את לא איתה?"
"אני לא יכולה לומר לך איפה היא כרגע, זה לא יהיה פייר. אבל
היא לא מתה, רק יש לנו קצת חילוקי דעות."
"לגבי מה?" חקרתי. חטטנות זה כיף לא נורמלי, במיוחד כשמדובר
ברוחות.
"אני לא יכולה להגיד," היא השיבה בטון מתגרה, "אבל זה גדול,"
היא חייכה.
"אני יכול לעזור?"
"אתה יכול להפסיק לחשוב עלינו כל הזמן, זה באמת מציק נורא. אני
לפעמים מתפלאת מההתנהגות שלך, חשבתי שאתה יותר בוגר מזה."
"אז טעית. אני לא מתפלא בכלל," אמרתי בטון רוגז וניסיתי לסובב
את הראש, רק שהוא התעקש להישאר במקום, המבט מקובע לתוך העיניים
שלה, שהיו הדבר הצבעוני היחיד - חומות.
"אתה מנסה להמציא דברים שמעולם לא היו קיימים. היא אף פעם לא
חשבה עליך ככה, אתה ידיד, ידיד טוב מאוד, אבל רק ידיד. אל תנסה
לפרש איפה שאין כבר שורות. אם לא תרד מהמרפסת הגבוהה שלך תישאר
בלי אהבה וגם בלי ידידה," הקול שלה ערפל לי את המחשבה. "עכשיו
אני חייבת ללכת, אימא תדאג לי ותתחיל להתקשר לכל החברות שלי,
ואתה יודע כמה שתינו שונאות את זה," היא אמרה, וקמה, עברה דרך
הקיר והחלה לגלוש באיטיות למטה, אל הפארק, עד שנבלעה בסבך
הצמרות.
לקחתי שאיפה אחרונה מהריח שלה, חומממממממר טווווב... ונרדמתי.
אבא שלי לא חסך ממני את העונג של השכמה מוקדמת, אפילו שזה היה
יום שבת. "אז אתה בא לבקר את סבתא שלך?" הוא שאל במרץ. "כן,"
השבתי בקצרה "אני רק מתקלח ונזוז." כשהטיפות הראשונות של המים
החמים שטפו לי את הפרצוף והאוזניים והשיער נזכרתי בלילה הקודם
ותהיתי ביני לבין עצמי אם זאת היתה מציאות, חלום, או שסתם
לקחתי יותר מדי אקמול באותו ערב. "אתה חייב להפסיק לחשוב
עליה," הדהד הקול "אחר כך אתה מתפלא שאתה לא מצליח להתרכז
במבחנים."
אמרתי לכם שאני שונא רוחות.