הוא ישב על המדשאה, כל כך יפה, כל כך פשוט. קוראים לו רון, גם
שם פשוט, אצלו הכל פשוט ונקי, ויפה. אלוהים כמה שהוא יפה...
אבל, בשביל אחת כמוני, הוא סתם חלום רחוק... קוראים לו רון,
הוא לומד שכבה מעליי, והוא מושא הערצתן של כל  הבנות ברדיוס של
25 קילומטר. ואני... אני, שאף פעם לא רואה בנים ממטר, שיותר
אכפת לי מלימודים, מאשר מלהיות ליד אנשים... דווקא אותי הוא
היה חייב לתפוס ברשת... ונפלתי, נפלתי ביג טיים, ועכשיו, כל מה
שחברות שלי שומעות ממני, זה איפה הוא היה וכמה הוא חמוד,
משעשע, מצחיק, חתיך, ומה שרק עלה לי לראש. וזה שיגע אותי.
הוא ישב על המדשאה, לבד, בפארק, עם הכלב שלו. ואני, לבד, עם
הכלבה של השכנה, שמשלמת לי כדי להוציא את פוצי החמודה שלה...
פתאום, פוצי החליטה ש"בא לה" על הכלב של רון. 'למה פוצי? למה
לענות אותי? כלבה מטומטמת...' אבל היא בשלה... מתקדמת לאט
ובטוח לעבר הכלב הענק של רון. ואני, נאלצתי לציית לה, ולהתקרב
אליו. ברגע שהתקרבתי הוא הרים את הראש. הוא הסתכל עליי... אני
השפלתי מבט, הוא חייך, לא ממש ראיתי את זה, אבל ידעתי שהוא
מחייך. "שלי, נכון?" הוא שאל. "לא, קוראים לה פוצי...." עניתי,
לא ידעתי מאיפה זה יצא לי... הוא צחק. "אה, תודה שאמרת לי, אני
אשתדל לזכור את זה פעם הבאה... את שלי נכון?" הוא אמר, בצורה
כובשת להפליא. הנהנתי. הוא סימן לי להתיישב לידו. ואני צייתתי.
לא דיברנו במשך כמה דקות, רק צפינו בכלבים שלנו מרחרחים אחד את
השני. כל אותו הזמן, מבטי היה מושפל, וכל אותו הזמן הוא הביט
בי. ראיתי את זה בזוית עיני. האמת, הרגשתי טוב. הרגשתי שזה ממש
טבעי... שככה זה תמיד היה, אני והוא ככה יושבים על הדשא, ביחד.
"זו הכלבה שלך?" הוא שאל, כנראה כדי להפר את השתיקה המביכה.
"לא... היא של השכנה שלי..." עניתי. הלב שלי, עם כל מילה
שנאמרה בינינו פעם יותר ויותר חזק. ושוב... אותה שתיקה מביכה.
"את יחד איתי במועצת תלמידים, נכון?" הוא לקח את השיחה לידיו.
הנהנתי. פחדתי שעם אגיד עוד מילה אחת, הלב שלי יפעם כל כך חזק
עד שכל השכונה, כולל רון, ישמעו אותו. "ידעתי..." הוא אמר,
יותר לעצמו מאשר לי. וכמובן... שוב שקט. "בדרך כלל את יודעת
לדבר..." הוא אמר. רציתי לקבור את עצמי... הייתי חייבת להחזיר
לו משהו שנון... משהו שיכבוש אותו. "בדרך כלל... אני יודעת מה
לומר..." עניתי. 'שיט... זה לא יצא כמו שרציתי שזה יצא' גערתי
בעצמי. הוא חייך. ואני, אני השרתי אליו מבט. שייקח אותי
ברצינות ! ובפעם הראשונה, נהיה קליק. והפעם, לא רק אני הרגשתי
אותו. גם הוא. יכולתי להרגיש בזה. גם הוא הרגיש משהו, כששני
זוגות העיניים שלנו נפגשו. הוא שוב חייך. חייכתי גם אני, פתאום
הרגשתי מלאת ביטחון עצמי. ' אני יכולה לכבוש אותו... אני
יכולה,' עודדתי את עצמי. "ולמה עכשיו את לא יודעת מה לומר?
חסרים נושאים לדבר עליהם?" הוא אמר לבסוף, הורס לגמרי את אותו
רגע... אבל, הוא הביא רגע חדש... "לא, לא חסרים נושאים... אבל
יש כל כך הרבה... על מה בדיוק בא לך לדבר?" חייכתי אליו, חיוך
קטן, כמעט לא מורגש. "יש לך חבר, למשל?" הוא אמר, בצורה כל כך
ישירה. למעשה, גם אני כזאת בדרך כלל... אבל לא ציפיתי לזה
ממנו. "לא... לא כרגע" עניתי. הוא חייך שוב. 'זו הדרך שלו
להגיב על הכל? חיוך?' חשבתי לעצמי. כמה דקות של שקט... "אני
מחכה..." הוא אמר. "מחכה למה?" הקנטתי. "את לא מתכוונת לשאול
גם לי יש חברה?" הוא אמר. "ויש לך?" הרגשתי ממש לא בנוח עם
המשפט הזה. הרי מובן שיש לו, הוא מושלם, הוא רק היה צריך
לבחור, הן הרי עומדות בתור רק כדי לקבל אחד מאותם חיוכים שהוא
הפגין לפניי בשפע. "האמת שלא... אבל תודה ששאלת..." הוא אמר,
ושוב, בחיוך... אחד גדול. בתוכי, כולי געשתי ורעשתי. חייכתי.
החלטתי לאמץ את טקטיקת היריב ... למרות שהוא לא בדיוק יריב ...
"תודה שענית..." הקנטתי. "אז מה ככה?" הוא שאל. "מה, נגמרו לך
הנושאים לשיחה?" שאלתי בדיוק באותה נימה שבה הוא דיבר. בביטחון
עצמי בלתי מוגבל. וזה, כך נראה... הפתיע אותו. "האמת שלא...
אבל כל מה שעולה לי בראש הן שאלות שבטח יביכו אותך..." הוא
אמר, שוב, בחיוך ובגישה ישירה. חייכתי. לא זו הייתה התגובה
שציפיתי לה. "למה אתה חושב שהם יביכו אותי?" שאלתי. "כי... זה
שאלות אישיות כאלה..." הוא אמר, והשפיל את מבטו, אבל לא בגלל
שהוא התבייש או משהו... זה בטוח ! אולי סתם ככה...
"אתה יודע מה, אתה תשאל אותי שאלה אחת ואני אשאל אותך שאלה
אחת..." אמרתי, כאילו תפסתי פיקוד... ולא אהבתי איך שזה יוצא
לי מהגרון... הוא שוב חייך... אני כבר לא יכולתי... כל כך הרבה
חיוכים מושלמים בשיחה אחת?! "או.קיי... איפה הכי היית רוצה
לבקר בעולם?" הוא שאל. אני מודה שהופתעתי... מאיפה הוא הביא את
השאלה הזאת?! אבל, לבנאדם יש שכל... זו אחלה שאלה... "אמממ...
הכי הייתי רוצה לבקר... בניו יורק..." עניתי, למרות שניו יורק
הייתה הבחירה השניה שלי... הראשונה הייתה, לבקר אצלו בחדר אבל
מובן שלא יכולתי להגיד לו את זה... "בחירה טובה... ניו יורק
יפה.... גרתי שם פעם... לשנה בערך..." הוא אמר. "ואיפה אתה הכי
היית רוצה לבקר?" שאלתי. "תדעי שעל זה הולכת השאלה שלך... אני
הכי הייתי רוצה לבקר בג'מייקה... אומרים שממש יפה שם..." הוא
אמר, בנימה בוטחת למדי. התרשמתי... רב הבנים בגילנו בקושי
יודעים מה זה ג'מייקה... "תורי לשאול שאלה?" הוא שאל, כשראה
שאני לא בדיוק מגיבה. הנהנתי. "או.קיי... בכנות... תהיי
רצינית... אמרתי לך שזה יביך אותך... אם היית יכולה לבחור
מישהו אחד, לדייט... מי זה היה?" הוא שאל, ועשה פרצוף מוזר
כזה... הרים את הגבות, וכאילו ציפה בקוצר רוח שאני אענה.
"אממ... לא יודעת..." עניתי בהתחמקות . "נו באמת, חייב להיות
מישהו..." הוא אמר. "אם זה כל כך פשוט לך, אז אולי תענה אתה
קודם?!" אמרתי, מנסה לקנות לעצמי עוד כמה רגעים. הוא חייך.
"שובבה... מנסה להתחמק מה?! טוב, אני הכי הייתי רוצה לצאת עם
לילך דניאלי, מהשכבה שלי, אבל.... זה היה לפני שהכרתי אותך...
אז עכשיו, הכל השתנה... עכשיו, הכי הייתי רוצה לצאת איתך... !"
הוא אמר, כאילו זה מובן מאליו... כאילו זה ממש טבעי שהוא יגלה
לי שהוא רוצה לצאת איתי. הוא קלט את המחשבות שלי... "אל תחשבי
שאני תמיד כזה ישיר... פשוט חשבתי, שאיתך קל יותר לדבר... לא
יודע למה... את נראית לי ממש מעניינת... אם זאת המילה שאני
מחפש..." הוא אמר, יכולתי לשמוע איך הביטחון שלו התערער לשניה.
שניה ולא יותר. חייכתי, לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. "את
מוכנה להגיד משהו? אני הרגע עניתי לך... עכשיו תורך" הוא אמר
את המשפט האחרון בצורה כל כך רגועה, כאילו הוא לא אמר כלום
לפני שניה. "אמממ... אני, גם...." אמרתי, מנסה שלא להסמיק. "גם
רצית לצאת איתך?!" הוא שאל וצחק.
צחקתי גם כן. יש לו צחוק מהמם... כל שניה שעברה על הדשא, גרמה
לי ליפול בקסמיו יותר ויותר... "לא חשבתי על זה... אני באמת
בנאדם מאד... מעניין, כמו שהגדרת את זה... אולי אני אזמין אותי
לצאת?" אמרתי בנימה מתגרה משהו. הוא שוב צחק. "אל תעשי את
זה..." הוא אמר. "למה?" שאלתי. "כי אז תהיה לי תחרות..." הוא
ענה. שתקתי. יותר נכון שותקתי, הוא הפתיע אותי שוב. 'לא, אני
חייבת לשמור על קור רוח...' שיננתי לעצמי בראש. "אז... במי
תבחרי ? בי או בך?" הוא שאל. "תראה, את עצמי אני מכירה ממש
טוב... גדלנו יחד, אבל, אנחנו עוד לא יוצאים קבוע, כך שיש לך
סיכוי טוב מאד לגבור עליי..." אמרתי בחיוך מתגרה- "תמים"
כזה... הפעם, הוא חייך את חיוך מיליון הדולר שלו. "אז... תצאי
איתי מתישהו?" הוא אמר ב"בישנות". עד אותן המילים המדויקות
האלה, לא ממש האמנתי שהוא ילך עם זה עד הסוף. אבל, זה באמת
קורה לי... הנהנתי. כאילן שזה מובן מאליו שהוא מזמין אותי
לצאת, וכאילו שזה מובן מאליו שאני אסכים. פתאום, פוצי הזכירה
לי שאני צריכה להחזיר אותה. "פוצי, את לא רואה שאנחנו באמצע
שיחה?" הוא אמר לה. צחקתי. "בטח, מתי?" אמרתי, כאילו שכל יום
מזמין אותי אהוב חלומותיי לצאת איתו.
"לא יודע, תתני לי את הטלפון שלך ונדבר. או.קיי?" הוא אמר.
נתתי לו את הטלפון שלי. חבל שחופש גדול עכשיו... אחרת הייתי
רואה אותו בבית הספר. פוצי כבר הייתה ממש חסרת סבלנות. קמתי.
"את כבר הולכת?!" הוא שאל. יכולתי להבחין בנימת אכזבה בקולו.
"אני כבר צריכה להחזיר אותה... אין לך מושג כמה השכנה שלי
בהיסטריה כשהכלבה לא חוזרת בזמן..." עניתי. הוא קם. שרק לכלב
שלו. "זה בסדר אם אני אלווה אותך?" הוא שאל. "בטח..." אמרתי,
חמוד, הוא לא יודע שכל משפט שלו מגביר את אותה פנטזיה מתוקה
שהוא הגשים לי ברגע בו הוא התחיל לדבר איתי. הלכנו הביתה, לבית
שלי. נפרדנו, הוא אמר שלום, ואני אמרתי שלום.

למחרת, הוא התקשר. קבענו לצאת ביום שישי. אהוב חלומותיי...
ואהוב חלומן של עוד הרבה בנות, ברדיוס של 25 ק"מ. ואני יוצאת
איתו..... רק צריך לחכות עד יום שישי .... רק עוד קצת....



הסוף... OR IS IT...