"נויה פרנויה"
חחח..כל כך מצחיק שעד היום השם הזה נדבק אליי.
ולהגנתי-זה לא מוצדק בכלל.
אני בכלל לא בן אדם פרנואידי.
אנשים ממש מגזימים..
סתם צירוף מקרים שהשם שלי מתחרז עם המילה הזאת, ואנשים חושבים
שזה מצחיק..?!
אז נכון. אני כבר בת 26, ואף פעם לא הייתה לי מערכת יחסים
רצינית.
"פתטי" אתם בטח חושבים לעצמכם, אבל באמת שיש לי סיבה מוצדקת.
והיא לא קשורה בשום אופן לזה שאני פרנויאידית.
....כי אני לא.



רועי שלי,החבר הראשון שלי.
האהבה האמיתית הראשונה שלי.
הנשיקה הראשונה שלי.
למה הוא היה איתי בכלל?רועי שלי.
זה היה בכיתה ט'.הגעתי לגיל 15, ילדה רגילה לגמרי, כל כך סתמית
שאפשר לצרוח.לא בין המקובלים ביותר אבל בחבורה של הבנות
ה"חמודות",הטובות,שמיודדות עם כל הבנים.אבל למעשה בתוך החבורה
שלנו-היה קשה להחליט מי יותר ביצ'ית מהשניה.
לא אהבתי את החברות שלי.
אוף.אני עדיין לא אוהבת אותן.
היום של יומולדת 15 שלי,עבר בצורה מזעזעת למדי.
קמתי בבוקר,נשמתי נשימה עמוקה, ונשבעתי שאני אצליח לשרוד את
היום.אני אעביר אותו במהירות.אני אחייך בנימוס לכל מי שיגיד לי
מזל טוב,אני אעמיד פנים שהברכות המצועצעות והבלונים שהחברות
שלי יביאו לי הם כל מה שרציתי להשיג בחיי,ובכלל לא נמאס לי
מהשטויות האלו בגיל 9.
ובאמת כל מה שציפיתי-התקיים-בלונים צבעוניים,חיבוקים
מזוייפים,ברכות
מקושקשות, "מזל טוב"- "תודה רבה",ארוחה במסעדה עם כל המשפחה
והעמדת פנים ארוכה שכל המתנות של הסבתות והדודות הן בדיוק מה
שרציתי,ובכל הזמן הזה כל מה שיכלתי לחשוב עליו היה לזחול מתחת
לשמיכה שלי -ולישון.
זו הדרך הטובה ביותר להעביר את היום הולדת-בלי לצפות ליותר
מידי, בלי שטויות,פשוט אני ועצמי.קצת שקט.ממממ...
צלצול טלפון חזק במיוחד הקפיץ אותי בשמונה בערב, אחרי שעתיים
מתוקות של שינה.
"נויה!-צרחה שני-מה קורה מותק?איך את מעבירה את היום הולדת
שלך?..."
"בשינה..."מלמלתי והתחפרתי בתוך השמיכה.
"מה?-שני נשמעה מזועזעת-אני לא מאמינה..תתעוררי מיד!אנחנו
לוקחות אותך לערב לכבוד היומולדת שלא תשכחי לעולם!"
היא לקחה הפסקה דרמטית אולי כי חשבה שאני אתחיל לצרוח בהתרגשות
אך כל מה שחיכה לה מהצד שלי בטלפון היתה נהימה של חוסר רצון
לזוז.
"שני בחייך..ממש אין לי חשק לצאת.וזה היומולדת שלי.אז אולי
בבקשה פעם אחת אני יעשה מה שאני רוצה לעשות...??"ממש התחננתי
למרות שהייתי מודעת לסיכויי האפסיים בעניין זה.
"ממש נויה!-שני אמרה בבוז-נראה לך שאני אתן לך להעביר את
היומולדת שלך בשינה וברחמים עצמיים??"
"לא..זה לא קשור.."
"אז זהו!-שני אמרה בניצחון-אנחנו אוספות אותך במונית בעשר,תהיי
מוכנה..ביי מותק!"
ולפני שהספקתי להגיד עוד משהו,היא ניתקה.
בתשע וחצי התעוררתי שוב מטלפון אחר,הפעם זו הייתה שירי שאמרה
שאם אני לא קמה מייד היא באה אליי וגוררת אותי מהמיטה.
גררתי את עצמי מהמיטה בלי חשק,התקלחתי ולבשתי את הבגדים החדשים
שאחותי קנתה לי ליומולדת-חצאית בורדו ארוכה א-סימטרית,
וגופייה שחורה עם איקס בגב.
בחנתי את עצמי מול המראה וגיליתי את כל הדברים הכי לא
מחמיאים-
קצת בטן,צלוליטיס,חצ'קון חדש על הסנטר.אוף.
מרחתי על עצמי כמות נכבדת של איפור, ומזל שצלצול הפלאפון הציל
אותי מלמחוק את עצמי לגמרי.
2 צלצולים של גל היו סימן ל"צאי כבר יא קרציה!"
יצאתי למונית.בפנים חיכו לי שני שירי וגל.הבנתי שגאיה מיכל
ומעיין מחכות כבר שם. המונית נעצרה מול מועדון המוני במרכז
ת"א.
בחוץ חיכו מעיין גאיה ומיכל וחיבקו אותי בהתרגשות כאלו לא
התראינו בבי"ס."מזל טוב נויושקה!-מעיין כרכה את זרועה
סביבי-היום את הולכת להנות כמו שבחיים לא נהנית.."
חייכתי אליה בצביעות.
משום מה אני מפקפקת בכך.
כל החברות שלי נראו כוסיות מדהימות בחצאיות הקצרצרות שלהן
והגופיות החשופות/שקופות.נראנו פשוט חבורה של דוגמניות(אני קצת
בלטתי כי הייתי הכי פחות דוגמנית מהשאר.וזה עוד היה היומולדת
שלי.
לעזאזל!)
נכנסנו בדרמטיות למועדון.הבנות שילמו עליי כי ככה נהוג.זה בכל
זאת ה"ערב שלי".
לאט לאט כולן התפזרו.
שירי מיכל ומעיין הלכו לבר להקפיץ טקילות.
גל מצאה את יובל החבר שלה והלכה להתמרח עליו קצת.
גאיה ושני  משכו אותי לרחבת הריקודים והתחילו לקפץ בהתלהבות,
לפחות כאלו הן אחרי 5 טקילות.
רקדנו כך לפחות חצי שעה עד שהתחלתי להתעייף וחיפשתי מקום מפלט.
ואז קלטתי את רועי מסתכל עלינו.
רועי צור-שביעיסט מקובל ומדהים  עמד שם ונעץ בשלושתינו מבטים
ממושכים.
"שני-לחשתי בהתרגשות-תראי מי כאן.."
שני זרקה מבט לכיוונו ומשכה בכתפיה כאלו הדבר לא מזיז לה
במיוחד.
היא הייתה עסוקה מדי בלהשקיע בריקוד שלה ולהראות כוסית.
גאיה לעומתה קלטה את רועי ולחשה לי"כן, זה רועי מ-י"א לא?
הוא חתיך אמיתי!"
חייכתי לעצמי ולפני שהבנתי מה קורה הוא נעמד מולי ומשך אותי
בעדינות משני ומגאיה.
לא הבנתי כל כך מה קורה ונשארתי קצת תקועה במקומי.מזל שגאיה
דחפה אותי מעט לכיווני ולחשה"לכי אליו כבר!מזל טוב.."
הוא לא אמר כלום ופשוט המשיך לרקוד.המשכתי גם אני למרות שזה
היה קצת מביך בשבילי.
אחרי חצי שעה של ריקודים מבטים ושתיקה ארוכה הוא לקח את ידי
ומשך אותי לכיוון היציאה.
נגררתי אחריו..מוקסמת ממנו.
נעמדנו מחוץ למועדון והוא לא עזב את ידי. זה מצא חן בעיני.
"את נויה נכון?"חייך.
"כן"איבדתי את כושרי לדבר פתאום.
"אני רועי"המשיך.
"אני יודעת"אמרתי.זה בטח לא נשמע טוב במיוחד.
"איך את יודעת?"הוא נראה משועשע.
"אני יודעת הכל"ניסיתי להשוות לקולי נימה מיסתורית.
"אז אם את יודעת הכל, אולי תוכלי להסביר לי איך זה יכול להיות
שרק עכשיו אנחנו נפגשים בפעם הראשונה?"
חמוד. המשכתי את המשחק שלו.
"אולי בכלל שאף פעם לא הראת סימנים מיוחדים שאנחנו צריכים
להיפגש"אמרתי ומיד התחרטתי.זה נשמע די פתטי.
"את צודקת-צחק-אני אשם בכל.וחשבתי שאנחנו כבר בעידן של שיוויון
בין  המינים"
"אם זה ככה-חייכתי לשם העובדה שאין לי פה עסק עם שוביניסט
מצוי-שנינו אשמים.באמת. לא היינו בסדר.אנחנו צריכים להענש."
"נכון-הוא המשיך אותי-אני אתן לך את הכבוד לבחור לנו את
העונש"
"העונש שלך יהיה להשיג את הטלפון שלי לגמרי לבד, ושלי יהיה
לחכות בסבלנות עד שתעשה את זה כבר".



ארבעה חודשים עברו מהיומולדת שלי.כבר ילדה גדולה-בת 15 וארבעה
חודשים.ארבעת החודשים המושלמים ביותר בחיי.
יום למחרת המסיבה רועי כבר התקשר ונפגשנו אצלי עוד באותו ערב.
אחרי שבוע וחצי התנשקנו.אחרי שבועיים זה היה רישמי.
כולם ידעו שנויה מ-ט' ורועי מ-י"א ביחד.
הרבה לא הבינו למה.
אני ביניהם.
כל יום  עם רועי היה קסום ומפחיד באותה מידה.
כל פעם שיצאנו או נפגשנו או סתם דיברנו בטלפון-כל כך נהניתי
ממנו,
מרועי שלי, אבל באותה מידה הייתי לחוצה.
הייתי בציפיה מתמדת לפצצה שהוא ינחית עליי.
שהוא נפרד ממני.שהוא כבר לא אוהב אותי. שהיה טוב-ונגמר.
הקסם חלף.אבל זה לא קרה.
ארבעה חודשים סיימנו כל פגישה בנשיקה ארוכה ולא צעקות ובכי
כמו
שדמיינתי בראשי.
עם החברות שלי לא העזתי לדבר על זה. הן היו חלק מהסיבה
שהרגשתי
חוסר ביטחון ביחסים שלי ושל רועי.
כל פעם תהיתי מחדש למה הוא ניגש דווקא אלי באותה מסיבה.
גאיה ושני נראו כל כך טוב, והן יודעות לרקוד ולמשוך את תשומת
הלב של הבנים.אז למה אליי?
רועי יכל להשיג גם את גאיה וגם את שני, והן הכי יפות מהחבורה
שלנו.
אפילו גל הייתה מעיפה את יובל אם רועי היה מתחיל איתה.
אני בטוחה.
אז למה אני??
רק עם אחותי הגדולה איילת,העזתי לדבר על הנושא.
היא אמרה לי שהיא מבינה אותי לגמרי, אבל היא חושבת שאני גורמת
לעצמי וליחסים עם רועי נזקים חמורים עם כל הפרנויות האלו.
"הוא צריך להגיד תודה שאת איתו-הטעימה איילת-ככה תחשבי!"
אבל מה לעשות שאני לא שולטת במחשבות שלי, והן רק התגברו
והתגברו עד שיום אחד התפרצו החוצה בבת אחת, וזה היה היום
האחרון גם לחברות שלי ושל רועי שלי.
המתוק שלי.
האהבה הראשונה שלי.

הכל היה בגלל שני. אני שונאת אותה.
אני שונאת את השיער החלק והשחור שלה,ואת העיניים הירוקות שלה,
ואת החיוך המדהים שלה.
ראיתי אותה ואת רועי מדברים בהפסקה. הם היו מבודדים מהשאר,
דיברו וצחקו, וראיתי שהם הסתכלו עליי.
כל המחשבות הכי גרועות עלו בי וכשרועי בא לדבר איתי אחרי
הלימודים,
הצרחות עליו פשוט יצאו מעצמן.
הרגשתי כמו מטורפת.
רועי היה המום ושתק לכל אורך האשמות שהטחתי בו.
לבסוף שסיימתי לצרוח היתה שתיקה חזקה ביננו ואז הוא אמר-
"בסך הכל התייעצתי עם שני איזו מתנה כדאי לי לקנות לך לחמישה
חודשים. אבל זה לא כל כך משנה עכשיו.אני לא חושב שנגיע לזה."
והוא הסתובב והלך.
כל כך בפשטות הוא הלך.
כמו שבא ולקח את ידי אז במסיבה-עכשיו הוא עזב אותי והלך.
כמו בתסריטים הכי גרועים במוחי, כמו בסיוטים שליוו אותי יום
יום שעה שעה.
אתם מכירים את ההרגשה שאתם נורא נורא מפחדים ממשהו אבל מצד שני
נורא רוצים לעבור אותו כבר כדי להיפטר מהפחד?
כמו שאתם מחכים לזריקה שידוע שהיא כואבת בטירוף.מצד אחד מתים
מפחד אבל יודעים שחייבים לעבור את זה בסופו של דבר, אז מתים
כבר להגיע לרגע שאחריי רק כדי להרגיש את תחושת ההקלה שמתפשטת
בגוף.
אני יודעת שזה נשמע מטורף אבל כשרועי עזב אני מודה שתחושת הקלה
התפשטה בי.
אני לא צריכה להיות בחרדה מתמדת יותר.
את הגרוע מכל כבר עברתי.


אלוהים.
רועי שלי עזב אותי.
החבר הראשון.
האהבה הראשונה.
הנשיקה הראשונה.


ידעתי שזה מה שיקרה.
אני לא סתם פרנואידית.