"כשתלכי ותגיעי לשמיים, תתעופפי לך בין המלאכים האחרים שיעמדו
סביבך במעגל. הם יסתכלו עליך בעיניים משתהות שיעברו על כל חלק
בגוף שלך..." אני אומר ואת-משננת.

עכשיו את בשמיים,  מתעופפת לך בין שאר המלאכים, שעומדים סביבך
במעגל. הם מסתכלים עליך בעיניים משתהות שעוברות על כל חלק בגוף
שלך. את מסתכלת חזרה עליהם, על כל אחד מהם. יש שם בערך מאה
מלאכים. אולי אפילו קצת יותר, ואת, מסתכלת על כל אחד ואחד מהם.
מעבירה את העיניים שלך על כל סנטימטר בפנים שלהם, משננת אותם,
כדי שלא תשכחי.
תמיד היתה לך את היכולת המופלאה הזאת של שינון דברים, לא משנה
מה. אני זוכר איך פעם אחת שיננת אותי. נראה לי שזאת היתה הפעם
הראשונה שאמרתי לך שאני אוהב אותך ואת, אמרת בחזרה.
אני זוכר איך החזקתי לך את היד, ואת החזקת את שלי, לומדת אותה.
אני זוכר איך עברת על כל חלק בפנים שלי, מנסה לא לשכוח. אני
זוכר איך נישקתי אותך ואת, שיננת את השפתיים שלי, שלא תשכחי.
אני זוכר איך תמיד אמרת שיש לי שפתיים שאי אפשר לשכוח. לא משנה
כמה שתנסי, לא תצליחי לשכוח את הצורה שלהן, את המגע.
ואני, לא רציתי שתשכחי אותן, לא רציתי שתנסי. ואת, כמעט
ושכחת.
וככה את עומדת. משננת מאות פרצופים ואני מסתכל עליך מהצד. מקנא
בכל אותם מלאכים. רוצה להיות זה שאת משננת, רוצה להיות אותו בר
מזל.
"אלוהים, בבקשה תעשה..." התחלתי ללחוש כששמעתי קול חרישי.
הסתכלתי עליך. רק עליך, ישר. את הבכי שלך אני יכול לזהות תמיד,
כי כמו שאת שיננת אותי, אני שיננתי אותך, את הבכי שלך. שיננתי
אותו כדי שאני תמיד אוכל לדעת מתי את בוכה, וכשאשמע אותו אוכל
לרוץ אליך ולעזור, אולי גם לתת לך לשנן אותי קצת, שתחייכי.
את בוכה. כמעט בלתי אפשרי לשמוע את זה ועוד יותר בלתי אפשרי
לראות את זה.אבל את בוכה. העיניים שלך נוצצות והחיוך עדיין
מושלם. כמו תמיד. אבל איכשהו אני מצליח לראות מה באמת קורה לך
בלב.
אני מתקרב אל מעגל המלאכים בצעדים מהוססים, אף אחד מהם עדיין
לא קלט שאת עצובה. כולם בטוחים שאת עדיין משננת אותם. אני
מתקרב אליך, המלאכים לא מוכנים לתת לי לעבור, כולם נלחמים על
הזכות להיות זה שתשנני. אני מנסה לפלס את הדרך בין כולם.
"בבקשה תסתובבי..." אני לוחש, "בבקשה". את לא מגיבה.
"כשתלכי ותגיעי לשמיים..." אני מתחיל להגיד. את מסתובבת לרגע.
לא כולך, רק חצי ראש, מנסה להבין מי מדבר. "כשתלכי ותגיעי
לשמיים, תתעופפי לך בין המלאכים האחרים שיעמדו סביבך במעגל..."
אני אומר לעצמי, כמעט בלב. את מסתובבת אליי, ומזיזה את השפתיים
שלך. אני מנסה להקשיב לקול שלך, מנסה להבין מה את אומרת, אבל
לא מצליח לשמוע. המלאכים מתחילים לסגור עליך, צעקות נשמעות מכל
מקום. הם מתלוננים שהפסקת לשנן אותם ואיך את מעיזה להסתכל רק
על אדם אחד, ועוד אחד שאת כבר יודעת בעל פה. את פורשת כנפיים
ויוצאת מתוך המעגל. המלאכים מנסים לתפוס לך את הרגליים אבל את
מצליחה להשתחרר. את ממשיכה לעוף ונוחתת לידי. את מחזיקה לי את
היד ואומרת "...הם יסתכלו עליך בעיניים משתהות שיעברו על כל
חלק בגוף שלך..."
אני שותק. לא מוציא מילה מהפה. אני פשוט לא מצליח.
אני מרגיש משהו חם ורטוב מתגלגל לי על הלחי. את מרימה את היד
שלך ומנגבת לי את הדמעה.

"אני אוהב אותך" אני אומר. "אני אוהבת אותך" את עונה. אני לוקח
לך את היד ומחזיק אותה, את מחזיקה את שלי, לומדת אותה. את
עוברת על כל חלק בפנים שלי, מנסה לא לשכוח. אני מנשק אותך ואת,
משננת את השפתיים שלי, שלא תשכחי.  תמיד אמרת שיש לי שפתיים
שאי אפשר לשכוח . לא משנה כמה תנסי, לא תצליחי לשכוח את הצורה
שלהן, את המגע.
ואני לא רוצה שתשכחי אותן, לא רוצה שתנסי. ואת, כמעט שכחת.
"אף פעם לא שכחתי" את אומרת. "לא משנה כמה ניסיתי. אף פעם לא
שכחתי. לא את הסיפור שלנו, לא אותך ולא..."
את מנשקת אותי. אני לא רוצה שנשיקה תיגמר.
"אף פעם לא שכחתי את השפתיים שלך..."