קסם ואובדן
למען האמת יש לי אימא. תרכובת רכה של בלבול תמידי וחוכמה
עמוקה. בילדותי תרכובת כזו נחשבה לבלתי מתקבלת על
הדעת, בימים בהם החוכמה נשקלה במאזני ההחלטיות והנחישות.
ימי ההישרדות הקשים של ארץ ישראל. אותם ימים בהם הפחד היה רב
ואנשים הפעילו את כל כוחותיהם כדי לזכות בגג מעל ראשם
ופת לחם עם ריבה או מרגרינה. כל דבר אחר שלא היה לו יעוד מעשי,
היה נעשה בסתר כמו היה חולשה, ורק היום, עשרות שנים לאחר מכן,
עם בוא הגל החדש של חכמים מבולבלים והססנים ניתן לראות את אמי
עומדת ביניהם, עם המטפלים האלטרנטיבים והאמנים המופנים, עם
נציגות הנשים המוכות וכל אלו שהגיעו לגיל 40 בלי להחליט שום
דבר, כמוני.
בלבול וחכמה לבד לא יסחבו אותך במעלה גבעה קטנה אפילו,
והחיים של אימא שלי היו צוקי גיברלטר, אז היא צירפה לתערובת
שלה עוד מרכיב שמילא אותה בכוח, כנות צרופה.
כנות שיכולה להצמית אותך למקומך אם אינך מורגל בה,
או במידה שתרשה לה, לשבש עליך את דעתך.
הכנות הזו לא הייתה כלל כלי נשק כנגד אחרים, למרות שהפילה
פה ושם חללים, תפקידה היה לאבחן את המצב העומד בפניה
כדי שמתוך הבלבול במוחה תוכל לשלוף פתרונות לבעיות הקשות
שהחיים הציבו מולה שוב ושוב.
אותה כנות צרופה הייתה אבן הבסיס לתפיסת העולם שלי.
פעם אחר פעם הציבה לי אמי אתגרי מחשבה ומעשה עם הכנות
הזו. שקרים לא היו חלק מהחבילה.
אבל היו דברים שאסור היה להביט עליהם. דברים איומים.
כשהייתי בערך בת חמש או שש צפינו בסרט קולנוע יחד.
הסרט שהיה מוקרן בקיבוץ בכל יום רביעי בערב היה הבילוי המועדף
עלינו, אחרי טיולים לרפת, כמובן.
כמעט בכל יום אחר הצהרים, אמי הייתה אוספת אותי מהגן ושואלת מה
ארצה לעשות. לרפת, הייתי אומרת. -שוב לרפת? היא הייתה שואלת
למרות שברור היה לשתינו מה תהיה התשובה. -כן. לרפת. ולשם היינו
הולכות.
ההרפתקאות ברפת היו אינסופיות אך כל ביקור היה מוכרח
לכלול טיפוס (שלי) על ערמות החציר המונחות כהר מדרגות רחבות
אחת על גבי השניה לגובה של שבע או שמונה מטר.
טיפסתי ביניהן כנזיר טיבטי המטפס אל המקדש וכשהייתי מגיעה אל
הקצה הייתי מביטה בשמחה אל נוף ההרים הנשקף מסביב מרימה ידיי
למעלה וצועקת לאימא שלי למטה: הגעתי! והיא הייתה שמחה אתי. אחר
כך היינו הולכות לרפת עצמה ושם הייתי מטאטא במטאטא ענק את כל
הירקות והקש שנפלטו מאגני האכילה של הפרות חזרה למקומם והפרות
היו מביטות בי בעיניהן הרכות
וראיתי שזה שימח אותן קצת.
מה אימא שלי הייתה עושה? היא הייתה מסתכלת עליי.
עונה על שאלות שהיו צצות במוחי. חולמת על ישועה.
בכל אופן באותו ערב הקרינו סרט קאובויים ואינדיאנים שוב,
כלומר, מערבון. אנחנו לא התלוננו על המגוון הדל, אהבנו את
הקאובויים האמיצים ואת האינדיאנים היפים והמסתוריים ותמיד
שמחנו כשהכותרות הצהובות היו עולות על רקע ערבות אמריקה.
הייתי קטנה מכדי להבין את כתוביות התרגום ואמי נאלצה
לתרגם לי את המתרחש על המסך.
"מה הוא אמר לו?" נהגתי לשאול.
"הוא אמר שייקח את כל הסוסים ויעלה להר".
"ומה האינדיאני אמר"?
"הוא אמר שהאדמה הזו שלו".
"ומה היא אומרת לו?"
"היא אומרת שהיא אוהבת אותו ותחכה לו."
הייתה לה שיטת עריכה משלה לסרטים. לגביה, אל המציאות יש
להישיר מבט אבל בשום אופן לא לסרטים. כשהעניינים היו
מתחילים להתחמם לכיוון האלים. כשאקדח היה נשלף או להב סכין
לוכד את קרני החמה או עיניים מתכווצות בשנאה,
הייתה ידה החמה של אמי נוחתת על העיניים שלי ומסתירה ממני
את הזוועות. אולי הייתה זו הדרך שלה להירגע.
כשהמוסיקה גלשה מההרמוניה אל הדיסהרמוניה ידעתי מיד שעליי
להגיש את פניי אליה ולפגוש את ידה וכך היינו יושבות
כשאני צווחת בלחש: "זה נגמר? זה נגמר?".
אפילו לא העזתי להציץ מבעד לאצבעות שנשאו עדיין את ריח הביצייה
והסלט מהבית הבטוח שלנו.
בסרט המסוים הזה היה משהו לא ברור. לא הצלחתי להבין
מה הייתה כוונת הבמאי וזה שיגע אותי.
שאלתי את אימא שלי: "מי הטובים ומי הרעים"?
והיא בלי לחשוב פעמים אמרה: "אין טובים ואין רעים
כל אחד חושב שהצד שלו הוא הטוב."
זה היה קצת אחרי מלחמת ששת הימים
כשהערבים הפחדנים נסו והשאירו את הנעליים בחולות המדבר,
ואני, ילדה בת חמש או שש, הסתובבתי מהורהרת
בניסיון לסדר מחדש את השקפת העולם שלי.
לאחר שצלחתי את זה אולי הייתי מוכנה מעט יותר לפרק הבא
שלא בושש לבוא, הפגיעה בקודש הקודשים.
השבת הייתה קודש לצפייה לאבי שיגיע. לפעמים היה בא,
לפעמים לא. לא היו אז מכשירי טלפון בבתי הקיבוץ ורק לאחר
שהשעות חלפו והוא לא הגיע הייתי מסיקה שעליי להפסיק לחכות.
שבת אחת גירפתי את הדשא מול ביתנו. אני לא יודעת מה גירפתי
ממנו, אין לי מושג, אני רק זוכרת שגירפתי כדי לעשות משהו
עם עצמי בזמן שאני ממתינה לצלליתו הדקה של אבי שתגיח מקצה
השביל. זה לא קרה. אימא יצאה למרפסת והציעה שנעשה משהו,
שנלך לאנשהו. אמרתי לה שאבא בטח יבוא עוד מעט
והיא ענתה לי, אף פעם אל תגידי "בטח", שום דבר לא בטוח.
היא צדקה, הוא לא בא באותו יום ובשנים שאחרי זה כמעט לא
הגיע בכלל וכשהבנתי שגם אהבת אב היא לא דבר בטוח,
הבטתי עליה בשתיקה ואפלה החלה לכרסם בלבי. כתם שחור החל
להתפשט במרכז החזה ולשאוב אליו את השמחה והאמון שהיו בי.
נבואות רעות מגשימות את עצמן. בתחילה הן מקננות בלבך
כגוש אפל, ללא מלים, ללא תחושה וגורמות לך לחפש, מה יכול
להשתבש, מה יש לי לאבד שעוד לא איבדתי, אתה לא מעז
לבטא את המחשבה, אך המציאות מקדימה אותך ומבטאת אותה
במלוא הדרה ועוד הרבה יותר משתיארת לעצמך ואתה יכול
רק למלמל מולה, ידעתי. אני ידעתי.
אימא שלי התחתנה עם מישהו, אני לא רוצה להיכנס לזה כרגע
אבל בסופו של דבר הם חזרו בתשובה ועזבו את הקיבוץ,
הם וילדיהם, אחיי שאינם דומים לי.
אני נשארתי לגרף את הדשא בהבעה של תמיהה ועצב,
אותה הבעה שנחרטה על פניי כשאימא אמרה לי מה היא חושבת
על המילה בטח.
לעולם לא אומר בטח יותר.
בסוף הנחתי למגרפה ועזבתי את הקיבוץ.
אני נזכרת בכל זה כשמיס דייזי משייטת על הכביש היוצא
מצפת לכיוון עכו. עיניי רואות ולא רואות את הכביש.
זה היה בערך קילומטר אחרי צפת כשרציתי להגיד לעצמי
בטח תוך שעתיים אני בזיכרון עם עצירה קטנה בנצרת
אבל מיד עצרתי את עצמי ונזכרתי במגרפה ובי.
והנה, כמו להוכיח איזשהי נקודה עלומה, שיהיה ברור,
אלוהים מתעקש על נקודות, המכונית מתחילה לשייט
ואני מבינה שהלך לי צמיג. פנצ'ר.
להחליף צמיג אני יודעת מצוין, בתיאוריה.
לוקחים ג'ק, מרימים את הגלגל, משחררים את הברגים
ושולפים את הצמיג. מחליפים ברזרבי, סוגרים וזהו.
או שקודם משחררים את הברגים...
אני יוצאת מהאוטו, מעיפה מבט נואש אל הגבעות שלצד הכביש.
יערות של עצי זית ואלונים. יופי והרבה אוויר.
אני חופרת בתא המטען, מגלה סוודר ישן שמעולם לא לבשתי,
שמשיה לים שמעולם לא פתחתי, ארכת עזרה ראשונה מימי מלחמת העולם
הראשונה. והנה הרזברי. אני מרימה אותו בקושי
ומפילה אותו על הארץ בקול חבטה. הוא קופץ פעם וחצי ומתמקם.
הכלב כבר נעלם בין העצים.
עכשיו הגלגל המפונצ'ר, אחורי ימני. אני חושבת שאשחרר את
הברגים קודם.
אתם ודאי שואלים את עצמכם, למה בחורה שלא נראית רע, כמוני,
לא עוזבת הכול וניצבת בצד הכביש לדוג בחורים אחראים שישמחו
לעזור. התשובה פשוטה, אולי אעשה זאת עוד חמש דקות
אחרי שאאכזב את עצמי ואאבד אמון ביכולת המכאנית שלי.
אולי גם אקלע לסיפור שיהיה לי קשה מאוד לצאת ממנו,
מי יודע. אף פעם אל תגידו בטח.
בינתיים אני נותנת לעצמי קרדיט. תולה את כל גופי הצנום
על משחרר הברגים ומהדקת את שפתיי. בורג אחד שוחרר.
זה אפשרי. אני ממשיכה אל השני דוחפת ונתלית ושוב דוחפת
והוא פשוט לא זז. כלום. לו יכולתי הייתי עושה עמידת ידיים
על משחרר הברגים הזה. כולי בעיגול הזה שמסרב להתמסר
אבל בו זמנית, לצד עגלי הזיעה הניגרים, תחושה נוספת מחלחלת
בתוך גבי. משהו חם ונעים זורם לי בעמוד השדרה וגורם לי לחשוב
על דברים אחרים לגמרי. אני יודעת שמישהו נמצא
מאחוריי. זה מעבר לתחושה זו ידיעה, או שניהם יחד. לא עברו כאן
רכבים מאז שעצרתי.
אני בטוחה שהייתי שמה לב. יחד עם התחושה הנעימה ועגלי הזיעה,
אני מגלה שאימה עוטפת את חזי ומקררת את הזיעה על גופי. הנשימה
שלי נעשית קצרה, צריך לבדוק, לא, אני לא מעיזה, צריך לבדוק,
לא.
אני לוקחת שאיפה עמוקה, עוצרת את האוויר
בפנים, אוחזת חזק במשחרר הברגים וגונבת מבט לאחור.
אני מוכרחה להסב מבטי מיד מהדמות. זה לא ייתכן.
זה פשוט בלתי אפשרי. העומד מאחוריי כאילו נשלף ממימד אחר
או שוגר מהחלל והתגשם אל תוך המציאות שמאחוריי.
הוא ניצב בשקט. ידיו בכיסים והוא לוטש בי מבט ספק משועשע
ספק נוגה מתחת תלתליו.
"שלום", אני אומרת במאמץ רב, עדיין נועצת את מבטי בבורג המסרב
להשתחרר. "היי", הוא פולט בכמעט לחישה.
לא ההתגשמות הפתאומית שלו עוררה בי אימה, למרות שזה בלבד
היה יכול להקפיץ אותי, אבל מה שהעביר צמרמורת בזרועותיי
וגרם לשערות שעליהן לסמור, היה, שהמבט שהעפתי בבחור,
היה כמו לחלוף ליד מראה, לאותת לעצמך שלום מהיר,
אבל לא היה שם שום ראי.
עכשיו אני מסתובבת לאחור לאט יותר, נכונה להתמודד עם מה
שזה לא יהיה שם מאחורי גבי. לא טעיתי. הוא דומה לי.
אין הרבה אנשים שדומים לי. לא ממש. יש לי פרצוף כזה
שלא רואים בכל מקום. מרחוק אולי אני נראית כמו כולם,
אבל לא מקרוב. אף אחד לא דומה לי. אפילו האחים שלי לא דומים
לי. אף שחקנית קולנוע, אף אחד.
תמיד חשבתי שאני היחידה בעולם שמסתובבת עם הפרצוף
הזה, אבל הנה גם אצלו זה כך.
אני מקרבת את פניי לשלו, חוצה מחסומים של נימוס ושפיות.
עיני בדואי קטנות ונוצצות שלעתים מישירות מבט ולעתים
נעלמות כמשקיפות על נופים לא קיימים, מחפשות מים.
אף של חיה, לא מוגדר, לחיים ארוכות, פה מפונק סנטר ארוך.
וגם התלתלים שלו כמו שלי, כאילו המציאו לעצמם תסרוקת משלהם,
משתוללים על עיניו ולחייו, מאובקים קצת.
הוא נראה צעיר ממני, אולי בעשר או עשרים שנה.
נדמה לי שהוא אפילו בגובה שלי.
בכל אופן, הוא לא נראה נרעש מזה, כאילו בכל יום הוא נתקל
בדמות עצמו ממין אחר בצידי הדרך, מחליפה גלגל.
הוא ממשיך לעמוד עם ידיו בכיסי ג'ינס בלוי אך לא אופנתי,
טי-שירט שהייתה פעם לבנה ועכשיו היא מתמזגת
באפר הדרכים. ההלם שאחז בגופי כנראה שיחרר כוחות המיועדים
למצבי פאניקה והבורג השתחרר לפתע וקצת הפיל אותי קדימה.
הוא אפילו לא מושיט לי יד. אני קמה ומנערת את האבק מהחצאית.
"מכונית יפה", הוא מואיל לומר בלחישה, ומשמח אותי קצת.
"קוראים לה מיס דייזי". אני מחייכת אליו.
"זקנה ואלגנטית" הוא אומר, קולע בול. "גרוטאה אמיתית."
אני חוזרת לבורג הבא. הכלב מגיע בריצה ומרחרח את האורח.
בזווית העין אני רואה שהוא מתכופף אליו והם מתגוששים
במשחק המלחמה האהוב על הכלב שלי. הכלב התאהב בעלם.
עוד בורג השתחרר והמערכה על הבא בתור נפתחת.
"את רוצה בירה?" מגיע אליי המלמול הלא ברור מאחור.
"אני קצת עסוקה כרגע", אבל גם זה לא נשמע לו כהזמנה
והוא נעלם בתוך יער עצי הזית בצעדים שקטים כשהכלב שלי
מדלג מאחוריו בשמחה.
חמש דקות אחרי, הג'ק הוחדר, הגביה, הגלגל שוחרר ממקומו
ואני מגלגלת את הרזרבי למקומו החדש. העלם חוזר
עם הכלב, לוגם בקבוק בירה ומיטיב את תנוחת העמידה שלו,
יד אחת בכיס והשניה בבירה, רגל אחת מונחת קלות על השניה
ועיניו מביטות למרחק.
"בן כמה אתה?" אני שואלת כשאני מנסה להרים את הרזברי
אל התושבת. "20". מגיעה התשובה הלחשנית, כאילו זה בכלל
לא משנה. אני שוב מפנה אליו מבט. הוא היה נראה לי
מבוגר יותר, עם המבט העצוב הזה.
הגלגל במקומו ואני מחזקת את הברגים. כשאני מסיימת את האחרון
אני טופחת בידיי לנער את האבק והשמן ומגלגלת את
הגלגל המפונצ'ר חזרה אל תא המטען. אני מרימה אותו,
הוא נופל לי על הרגל ואני צועקת בחימה.
"אולי בכל זאת בירה?" הוא מציע, ואני רוצה לשבור לו את הבקבוק
על הראש, אבל מרימה שוב את המפונצ'ר בשתיקה
ומכניסה אותו לתא המטען.
בגדיי כבר רטובים לגמרי, ספוגי זיעה, מסריחים.
והוא שותה מהבירה שלו ושותק. משתעשע קצת עם הכלב מדי פעם.
אני שוטפת את ידיי בבקבוק מים שמצאתי בתא המטען.
עכשיו הכול מסודר. אני מרוצה. לא אתנגד לבירה.
הוא מסמן לי לבוא אחריו.
אני נועלת את מיס דייזי, והכלב ואני נכנסים אחריו אל הסבך.
אחרי עצי הזית, היער משתנה לעצי אורן ואלונים. ענפים כבדים,
כמעט אפלולית ביניהם, ריח של אדמה שמחכה לגשם.
הוא מהלך בין העצים כאילו הלך ברחוב אלנבי בשעת צהרים. בפשטות,
לא מביט בחלונות הראווה. גולש הלאה.
מטפסים באחת הגבעות, אני תולשת עלים וממוללת אותם, מקרבת
אותם אל אפי, ריח נעים. ממשיכים לטפס ושם, בחלקה קטנה
על משטח של זרדים ניצב אוהל צבאי לא גדול וסביבו קופסאות
קרטון, סימוני אבנים לא ברורים, כמה גרוטאות שיעודן לא ברור
ומתחת אחד העצים המקיפים את המחנה התמוה
ניצבת ציידנית כתומה ממנה הוא שולף בירה צוננת, שולף
את הפקק, ומגיש לי. "צ'ירס". -"לחיים".
אני מושכת אליי כיסא חוף שהבד שלו כבר קצת נתלש
משלד הפח ומתיישבת בזהירות. האם אפשר להישען?
אין כמו בירה בקיץ, אחרי עבודה פיזית קשה.
אני דופקת גראפס והוא מחייך בפעם הראשונה, אפילו מצחקק
קצת לעצמו, הוא באמת ילד.
"אז איך קוראים לך?" אני שואלת, בניסיון לא לקלקל לו
את הסטייל. "מיכה, ואת?" "מישה". "ככה קראו לך?"
"קראו לי מיכל ואח"כ כולם קראו לי מישה".
נראה שאין לו בעיה עם זה.
"מה אתה עושה כאן?" אני שואלת בחיוך.
"יש לי תכנית" הוא אומר כשהוא תולש לכלב שלי את האוזן
וממריד אותו למלחמה איומה. ושוב אני מאבדת אתו קשר
לכמה דקות. עד שנמאס לו והוא חוזר אליי. שרוע על הקרקע
מרים אליי את העיניים הקטנות שלי.
לפתע הוא נכנס למעין שטף דיבור שקשה להבין איפה היה כל הזמן
הזה. "בבסיס שלי ליד מטולה מוצבים 3 טנקים שמתוכננים
להיכנס לעזה ברגע שיגיע הרגע, אבל בינתיים הם זרוקים שם,
לא משוכללים במיוחד, נותרו ממלחמת לבנון, שכוחים ועזובים. חבר
שלי, אלברט, אמור לשמור עליהם, אבל בשביל אלברט הטנקים האלו
בכלל לא קיימים. הדבר היחיד שקיים בשבילו זה הבחורות במגאזינים
שלו. כל היום הוא מאונן ונרדם מאונן ונרדם."
אני מחכה שייקח אוויר, אבל זה לא קורה. הוא ממשיך בשטף
הלחשני הזה, כאילו הכין את הנאום שבוע מראש.
"אני רוצה להתגנב לשם בלילה, אחרי עשר, אלברט כבר
מזמן ישן, ולצבוע את שלושת הטנקים בלבן. לבן לגמרי."
אני רוצה לשאול בשביל מה, אבל מיד עולה במוחי תמונה
של טנקים לבנים יורים פגזים לבנים ברחובות עזה
וזה נראה לי בהחלט יפה.
"שיראו כמו מלאכים" הוא אומר "כמו שליחי האל.
שיביאו קדושה לתוך הרשע."
"כן", אני אומרת, ותוקעת עוד גראפס, "זה רעיון יפה."
אחרי זה שתקנו קצת, שתינו עוד כמה בקבוקים ואני התחלתי
לחבר שתיים ועוד שתיים במוח.
"תגיד", אמרתי לו. "אתה בצבא? חייל?"
זה גרם לו לחייך. ואחרי זה התחיל ללחוש שוב את התשובות
המפוקפקות שלו. "...הלכתי משם לפני חודשיים" הצלחתי להבין
"...ועברתי לכאן..." גם את זה הצלחתי להבין.
"לא היה לי נוח שם." עיניו חזרו לעמדת הסתתרות מתחת
התלתלים. הראיתי לו שגם אני יודעת להסתתר ככה.
הסתתרנו שנינו אחד מול השני והקשבנו לצמרות העצים ברוח
הערביים.
"כששלחו אותנו לג'נין זה היה מאוד לא נעים. ראיתי
כל מיני דברים שהייתי צריך לצנזר אחר כך, והצנזורה האישית
שלי לא פועלת באופן טבעי."
"כן, גם אצלי" עניתי ונזכרתי בכף ידה החמה של אמי
נחה על עיניי. לו רק יכולתי לשלוח כף יד כזו
לכל ילד שמוצא את עצמו מול ראשים מתפוצצים בצהרי היום.
"זה רעיון יפה, עם הלבן" הודיתי שוב. "אבל מה נעשה
כדי שלא יתפסו אותנו?" שמתי לב שהפכתי את עצמי לשותפה,
אבל היה ברור לי שאני לא שולחת אותו לשם לבד.
"יהיה בסדר. חוץ מאלברט יש שם רק כמה מילואימניקים
מתחלפים שלא מעניין אותם כלום, עוד יותר מאלברט.
אנחנו נכנסים, עובדים שעתיים ומסתלקים משם. אף אחד
לא ישים לב. יש לי כאן פחיות צבע." הוא מצביע לכיוון
האוהל לידו מונחות בערימה כמה קופסאות לבנות מפלסטיק.
"וארגנתי גם מברשות."
"טוב", אמרתי, "מצדי אפשר לתקוע טנק אחד כזה
במוזיאון."
"לא צריך, עזה זה מוזיאון אחד ענק."
צמרות העצים רשרשו שגם הם מוזיאון. כן, כן, גם אתם.
"בטח מחפשים אחריך"
"שיחפשו" הוא זרק את הבקבוק לתוך קופסת קרטון 3 מטר ממנו
וקלע.
ישבנו שם מסטולים לגמרי והקשבנו ליער ולנהמה העמומה של
המכוניות החולפות במרחק.
כשהערב ירד הוא החליט שצריך להכין אש וקם לקושש עצים.
נהניתי להדליק אתו את האש בענפים היבשים,
שנינו קורעים על ברכינו, כתף אל כתף, מעודדים את הלהבה הקטנה
להתפשט ולגדול. היה לו ריח נעים, ריח של אדמה ועצים
והנשמה שלו התפשטה לאינסוף, בדיוק כמו שאני אוהבת.
אחר כך ישבנו צמודים והבטנו באש הרוחשת בגחלים,
כשאנו ממשיכים לרוקן בירות ולשתוק.
מתישהו מעדתי שיכורה לתוך האוהל והשתרעתי על המזרונים
בתוכו, בין מחטי אורנים, ריח שרף וחיפושיות קטנות.
כעבור זמן מה שמעתי אותו נכנס ונופל לצדי בכבדות
ואז את תלתליו מלטפים את בטני וידיו פושטות את בגדי
ונדחפות לכל השקעים בגופי.
רציתי לגעת בו גם אבל הייתי מסטולית כל-כך
שהצלחתי רק לרחף בקצות אצבעותיי סביב תלתליו וגופו החלק,
עור של תינוק. ואז פשטתי את זרועותיי לצדדים ונתתי לו
להיכנס כששפתיו על שפתיי ולשונו מלקקת את פניי כמו
גלידה נמסה.
זה היה נעים מאוד. מאוד מאוד. ואחר כך נרדמתי.
בבוקר התעוררנו בראשים כבדים ועפעפיים נפוחים.
לפני שהספקתי לומר בוקר טוב הוא אמר שהוא צריך ללכת,
שהוא כבר חוזר וקם.
"אתה לא אוהב אותי יותר?" שאלתי.
הוא גחן אליי הסית את תלתלי לצדדים ואחז בפניי
כשהוא מנשק אותי נשיקה ארוכה בפה ואח"כ אחת במצח.
"אני חוזר מיד" אמר והלך.
כשהלך השתרר שקט, כאילו נוכחותו הייתה רועשת.
היה בו משהו שגרם לי למתח תמידי, שמשך את החוטים הפנימיים
שלי עד הקצה. עכשיו כשהתרופפו קצת,
יכולתי לבחון את מה שנמצא מסביב.
מצאתי תיבה כחולה גדולה. מיכל ששימש כמזוודה לפני שנים רבות.
המנעול היה פתוח אז פתחתי אותה.
בפנים היו מונחים ספרים ישנים. ספרי היסטוריה על קום המדינה
ואטלס לא מעודכן.
היה שם גם דיסק של לו ריד "מג'יק אנד לוס", אבל לא ראיתי
דיסקמן או מערכת כלשהי באזור.
היו שם גם ניירות עם רשימות שכתב לעצמו.
הרשתי לעצמי רק לרפרף.
נפלתי על משפט: "להסתכל לדלאי למה
בעיניים כשהוא מחייך אליך." זה באמת נראה לי
כחוויה מורכבת, משהו שהייתי רוצה גם להוסיף לרשימת
הדברים שצריך לעשות שלי.
היו דפים של חלומות כשכותרת החלום כתובה בשורה העליונה
עם קו מתוח תחתיה. "החלום על הנחש עם הקרניים."
"החלום בו השפה מורכבת מכל הצלילים שניתן לשמוע".
או רעיונות שהיו ממש נוגעים ללב, במיוחד אחד שתיאר
פרישת יריעת פלסטיק ענקית מתחת לכנרת
ואז קשירת הקצוות בעזרת הליקופטרים, הרמתה באוויר
והעברתה למכתש רמון.
היה שם גם פנקס טלפון מיושן עם עטיפה כתומה של "קוהינור"
היו שם כל מיני מספרי טלפון, גם של בנות.
לקחתי עט ומחקתי את כל הבנות מהרשימות שלו.
כשחזר הביתה הכול היה כבר יפה ומסודר.
הוא הגיע עייף, זה נראה לי משונה. הוא אמר שהוא לא רעב
אבל הכין לי ארוחת בוקר - אפונה וגזר מקופסת שימורים שפתח
בידיים רועדות.
ביקשתי שיכין קפה. הוא הדליק מדורה קטנה והכין עליה קפה
בשתיקה ובמסירות. טעמו לקח אותי ישירות לשער של גן עדן.
היה כבר צהרים ונהיה חם. הוא הציע שאבוא איתו ולא שאלתי שאלות.
אני והכלב הלכנו אחריו במשעול צר שעלה וירד
בין הגבעות עד שהגיע לנקיק צר ומעבר לפינה בקע לו מעין
מים מתוקים וצלולים וזרם בפיתולים לתוך בריכה קטנה.
הוא אמר לא לטבול את הרגליים להיכנס ישר, בבת אחת בלי לחשוב.
עשיתי כעצתו וקפצתי פנימה. הגוף שלי הוכה בשוק
של מים קרים כל-כך שכאילו הדפו משהו בתוכי שעלה מהחזה החוצה
ופרצתי בצחוק אדיר ומאושר.
"בוא" צעקתי אליו "בוא תצטרף אליי". כשקפץ פנימה
גם הוא החל לזעוק אל השמיים באושר.
השתוללנו שם כמו ילדים בני שש עד שחשבתי שהכלב
ישתגע מרוב התרגשות.
קראנו למקום מעין השמחה.
אבל כל הזמן הזה שהוא צובט אותי ומושך אותי ומנשק אותי
וחופן אותי וקורא לי "בייבי", אני מרגישה שהראש
שלו במקום אחר, והעיניים שלו מתרוצצות לצדדים במחשבות על דברים
אחרים, שאני והשמחה הזו לא כלולים בה.
כשחזרנו הביתה והתחיל להחשיך זה הגיע שוב.
הוא אומר שהוא שוב צריך ללכת ותכף יחזור. שוב? כן שוב. והלך.
חיכיתי לו שלוש שעות לפחות. היה כבר חושך מוחלט.
לאן לכל השדים יש לו ללכת?
כשחזר נראה שוב עייף מאוד ולא הסתכל לי בעיניים.
הוא הציע שניסע לצפת במיס דייזי ונראה מה קורה שם.
אני הסכמתי. מיס דייזי חיכתה לנו בסבלנות לצד עצי הזית.
נכנסנו התנעתי ויצאנו לצפת.
ערב בצפת. האוויר הטהור מסריח במקומות מסוימים. משבי
קדושה מתערבבים במשבי סחי.
הטיול ברחובות לא היה נינוח. היה עלינו לשמור שהכלב לא
ינבח על כל קבוצת דתיים שחלפה על פנינו, והיו כאלו לא מעט.
משהו בקבוצתיות שלהם, בהסתגרות ובעוצמה שבהם נתפס אצל הכלב
כאיום ממשי. בנוסף, היה עלינו להיזהר משוטרים צבאיים,
בגלל מיכה, כך שהיינו דרוכים למדי. תוך שעה כבר
היינו מותשים מהטיול ומיכה הניח זרוע על כתפי ואמר:
"בייבי, בואי נלך לשתות".
באחד הרחובות מצאנו מעין גומחה, סביבה ישבו כמה פועלים זרים
בלונדינים עם המון בקבוקי בירה ריקים לצידם.
התיישבנו לידם סביב שולחן מפורמייקה כתומה
והזמנו ויסקי. חיסלנו חצי בקבוק כשאנו מביטים בעוברים ושבים.
הדתיים חולפים ליד העובדים הזרים ולא מביטים בהם,
והעובדים הזרים לא מביטים בדתיים.
הנשים לא מביטות בגברים והגברים לא מביטים בנשים.
הערבים לא מביטים ביהודים והיהודים לא מביטים בערבים,
והעלם ואני יושבים ומביטים בכולם לא מביטים זה בזה.
מיכה אמר שאם יביטו הם בטח ילכו מכות.
הם יודעים שזה ייגמר בבכי, אז הם מחזיקים את זה
עמוק בפנים, מתאמצים. כל-כך הרבה מאמץ, הוא אמר,
צריך להשקיע בשנאה, והרי כולם רוצים בסך הכול אהבה
ובשביל זה צריך רק להירגע ולהיפתח.
"וולקם טו דה סיסקטיז" אמרתי לו ונפלתי מהכיסא.
הוא הרים אותי, שילמנו והלכנו משם.
כלומר, הוא הלך ותמך בי בסמטאות הצרות עד שנפלתי על ברכיי
והקאתי. הוא רכן מעליי ואחז בתלתליי שלא אקיא עליהם,
באותו ערב אהבתי אותו יותר מתמיד.
כשנהג במיס דייזי ואני ישבתי לצדו כשק בשר, התבוננתי
בצדודיתו וחשבתי לעצמי שבהתאהבות בו, אני מתאהבת בעצמי,
כי אני רואה את עצמי מול עיניי.
מיכה אמר שמחר נלך לצבוע את הטנקים. ניסיתי לבצע
הצדעה אבל יצא לי עקום. זה הצחיק אותו. מדי פעם
היה שם יד בין ירכיי, כאילו אומר, זה שלי.
כשהגענו הביתה, לאוהל, הצלחתי בקושי לזחול פנימה ומיד נרדמתי.
הספקתי רק לחוש את גופו נצמד אליי מאחור ונרדם יחד אתי. חלמתי
על טביעה בתוך אוקיינוס שחור.
בבוקר התעוררתי בהתרגשות לקראת מבצע הצביעה, אבל כשהתעוררתי
מיכה כבר לא היה שם. הכנתי לעצמי קפה לבד
ואחר כך טיפסתי על אחד העצים וישבתי שם בין הענפים
משקיפה על הנוף ומהרהרת בטבעה של האהבה שהיא מצד אחד
קירבה עצומה ומצד שני אתה לא יודע כלום,
ועל הכוח שבה לשנות אותך מבפנים. שאלתי את עצמי
אם אהבה היא אמת או תעתוע.
אחר כך אספתי כמה גרוטאות שמצאתי במחנה שלו
ועשיתי מהם פסל. צמיג אופניים ישן, מסגרת חלון עם רשת,
כיסא עם שלוש רגליים הפכו למכונית קסמים.
קראתי לה "צ'יטי צ'יטי בנג בנג".
מיכה חזר אחרי ששקעה השמש. לא אמרתי דבר.
אספנו את פחיות הצבע, לקחנו כמה מברשות ויצאנו למטולה.
הייתה שתיקה בינינו בתוך האוטו.
חשתי עצב, שהוא חלק בלתי נפרד מאהבה
אבל יש לו עוצמות משלו, הוא יכול להוציא מים מעיניים.
אנו נכנסים לקריית שמונה והוא מביט בי ברוך,
תאורת הרחוב מאירה את פניו ועיניו נוצצות כמו אגם
באור ירח.
"מישה" הוא לוחש. "אני רוצה לעשות לך ילד".
"אתה צעיר"
"לא אכפת לי. לעשות לך ילד ולמות."
"אתה לא חושב שזו אשליה, מה שקורה בינינו?"
הוא חושב קצת ועונה בלחש "איך זה יכול להיות אשליה
אם שנינו חווים את זה יחד? אשליה זה משהו שאתה חווה לבד."
הלב שלי מתרחב ונפתח, טוב לי.
ממטולה הוא לוקח את מיס דייזי לתוך כביש עפר. הוא מכיר את הדרך
היטב, אני עוד לא. שועל חוצה את הדרך
ואנו מתמלאים יראה. עכשיו חצות בערך.
מיכה מחנה את מיס דייזי בחורשה אפלה ואומר שנמשיך ברגל
כדי שלא ישמעו אותו מתקרבים. את הכלב נשאיר במכונית,
שלא ינבח.
אנו צועדים בחשכה עם פחיות הצבע הכבדות ומגיעים אל מה שנראה
כמאהל בדוואי אבל הוא בעצם בסיס צבאי שכוח ומוזנח.
כמה יריעות רשת כהות, שלושה צריפי אסבסט וזהו. אפילו לא גדר,
אפילו לא בודקה. לילה בלי ירח. חשוך מאוד.
אנו מתגנבים בין הסלעים אל אחת הרשתות הפרושות, זו המרוחקות
יותר וכשאנו מגיעים אליה, אני רואה שאכן מוצבים
שם שלושה טנקים. בדיוק כמו שמיכה אמר.
ללא מילה אנו ניגשים לעבודה. אני בוחרת לי טנק
ומתחילה לצבוע, הצבע הלבן מאיר את המתכת ומקל על העבודה.
אנו צובעים כמו זוג צעיר שמסייד את קירות הבית בו יגור לראשונה
יחד. בשקידה, באהבה.
לפתע נחרדתי שריח הצבע העז יעיר את החיילים, אבל דבר לא קורה.
הלילה לרשותנו. תנשמת שורקת וקולות נחירה שוברים מדי פעם את
הדממה.
מיכה עובד מהר ממני, הוא כבר צובע את הטנק השני
וממשיך להניף את המברשת בקצב אחיד.
אני מורחת משיכות איטיות, כמו מדיטציה בתנועה.
לבן ולבן ולבן.
ארבע בבוקר. ניתן כבר לחוש את האור הגדול העומד להפציע
אך עדיין לא ניתן לראותו, החושך עוד כאן.
שלושה טנקים לבנים בוהקים מולנו ואנו עומדים נרגשים מולם.
שבעי רצון מעבודתנו.
"הם יפים עכשיו." אני אומרת.
אנו חוזרים אל מיס דייזי והכלב ונוסעים חזרה הביתה,
לאוהל שלנו. עוד לפני שאנו נכנסים לתוכו,
הוא פושט ממני את בגדיי ומתנפל עליי בתאווה שמיד מציתה את
תאוותי.
אנו רוצים לטרוף זה את זה, להרוג, להחיות להתחבר ולהיפרד.
לרגע אני מעליו והוא מביט בי כנתין, כסוגד, כעבד, כחסיד
ובשני אני מתחתיו, שפחה שלו. גופותינו הערומים מוכתבים בלבן
וגם בתלתלינו החומים תזכורת למעשה שמאחורינו.
אחר כך אנחנו נכנסים לאוהל ונרדמים חבוקים.
למחרת אני מציעה לו אתי לביתי בפרדס חנה, לגור אתי שם תמיד.
הוא שותק. אני נעלבת.
הוא אומר, "תביני, בייבי, בשביל להיות איתך, אני צריך לפתור את
כל הבעיות האלו."
"איזה בעיות?" אני מתעקשת.
"קודם כול אני אצטרך לחזור לצבא, נכון?"
"לא, אני לא מסכימה שתחזור לצבא. אני לא חושבת שאוכל
להיות עם מישהו שנמצא בצבא. חוץ מזה,
אני אדאג לך כל הזמן."
"אז את רוצה שנמשיך לברוח?"
לא, גם זה לא.
אני מבינה שאני מבלבלת אותו וזה הדבר האחרון שאני רוצה
לעשות לו, אבל עכשיו, אחרי שביצענו את המשימה, נותרנו
עם הבלבול הזה. החבל הדק של הלוליינים, הבלבול של החיים
ממנו מגיחות משימות חדשות. בלבול שהוא ביתם של אמנים,
בתוכו הם יוצרים את הקסם, בגללו.
ואני יודעת איפשהו עמוק בתוכי שבסוף המסע אדע את התשובה.
ברור לי שמשהו יקרה שיחשוף בפניי את האמת וירים את המסך
העכור מעל התעלומה לנצח.
אבל המסע עדיין לא הסתיים ואינני יודעת מהו הדבר
שיקרה ועוד פחות מהי הידיעה שאדע.
אני יודעת שאת הבלבול הקיים בתוכי לא אוכל לחלוק עם אחר,
הוא הרסני וכואב מדי.
אני מביטה סביבי ולא רואה את מיכה. אפילו לא שמעתי שהלך.
הלכב נובח ועושה לי סימנים. אני הולכת אחריו.
הוא מוביל אותי ומרחרח במעלה הגבעה המיוערת.
אנו מגיעים לאזור בו העצים צפופים יותר וקשה לעבור ביניהם.
עצי אלון חזקים. כחומה בצורה. אבל הכלב ממשיך ואני אחריו
נשרטת מהעלים ומהשיחים הקוצניים. הכלב מילל לפתע
ורץ אל מיכה שמוטל על הקרקע. הוא מלקק את פניו ומיילל.
ראשו של מיכה מונח על אבן, פיו פעור וקו דק של רוק ניגר ממנו.
עיניו חצי עצומות, כבדות, או מדי פעם נעצמות,
הכל אופן אין בהן כלום. נאדה.
זרועו שמוטה ולצידה מוטל מזרק פלסטיק כחול. חד פעמי.
"מיכה!", אני צועקת ומחבקת אותו. ראשו צונח על כתפי
כמו כדור ברזל. "מיכה, מה עשית?"
הוא ממלמל משהו, אני לא שומעת.
"מחר אני חוזר לצבא."
"בסדר, אני אוהבת אותך."
אני מכסה את עיניו בכף ידי והוא מצמיד את ראשו לתוכה.
מתחפר בתוך כף היד שלי. תסתירי. תסתירי לי.
אנו יושבים ככה שעה. הגוף שלנו אחד והנשמות
שלנו רחוקות זו מזו מרחק אינסוף.
אני יודעת שעליי להמשיך הלאה, עליי לדעת את הידיעה,
להבין את ההבנה, לחזור עם התשובה. לקוות שיקרה המקרה,
זה שיסביר את הכול אחת ולתמיד.
ואז קמתי, הנחתי את ראשו הקר על האדמה,
סידרתי את המזרק יפה לצידו, והלכתי למצוא תשובות
לאט ובכבדות ולבי עופרת יצוקה. |