זהו, ארזתי הכל. לקחתי אוכל, שתייה.. לא שכחתי כלום. עכשיו
הגיע הזמן. אני עוזב.
אני, עוזב?

איך אני יכול לעשות לה את זה? לעשות לי את זה?
ככה לקום ולעזוב אחרי כל מה שעברנו יחד, אחרי כל השנים היפות
האלה, אחרי כל מה שהשגנו יחד פתאום לזרוק את הכל הצידה ולעזוב
ואפילו.. אפילו לא לומר לך כלום? ואת עוד אוהבת אותי
ומה אני מרגיש?
אני מרגיש ריק, אני מרגיש זבל, זבל שאני עושה לך דבר כזה.
המחשבות שלי מתערבבות עם הדמעות, אני לא מזהה את עצמי ככה, אף
פעם לא בכיתי.. אבל אני לא עוצר את עצמי. כמו ילד קטן שלא קיבל
בובה שהוא רצה.. הדמעות פורצות ממני בדהרה. ברז פתוח.
בוכה.

איך אני יכול ככה סתם לקום ולעזוב אותך אחרי שאתמול חיבקת
אותי, ליטפת אותי בדיוק איפה שאני אוהב (הרי רק את יודעת איפה
זה) ואמרת לי שאת אוהבת אותי? ואני, אני אמרתי לך שגם אני
אוהב אותך.
הקול שלי היה סתמי, ריק, כאילו אני לא מתכוון לזה.
ואולי.. באמת לא התכוונתי?
מגיע לי למות!
אני לא יכול יותר איתך, אני מרגיש שאני מתבזבז.. לאט לאט אני
נעלם, ואת אוהבת אותי. סוחטת ממני את הכוחות האחרונים שלי.

אני אוהב, אבל לא מאוהב.
זהו, אני עוזב!
איך אני יכול לומר את זה? אני עדיין רוצה אותך.. החיוך שלך,
האופי המתוק שלך, העיניים.. אני רוצה להיות איתך אבל אני לא
אוהב.
אז מה זה אומר?
אני עוזב!
גמרתי!







האומנם?