לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר.
כולנו רק שנה בצבא, פחות או יותר, וכבר...
מי חשב שנישחק כל כך מוקדם בחיינו?
צעירי המדינה, הדור הבא, שחוק עד העצם...
אני מסתכל על החברים שלי ואני לא רואה את אותם נערים שראיתי
לפני שנה. אני רואה אנשים. תשושים ועייפים אחרי שדחפו אותם
מעבר ליכולות שלהם.
במקום לראות אנשים חוזרים שמחים הביתה אני רואה רק זומבים חסרי
הבעה, אחרי שלא ישנו שבוע - או יותר מזה אפילו. אחרי שהלכו
קילומטרים על קילומטרים, עשו לילות כימים.
זה מה שרצינו. להיות לוחמים, להגן על המדינה. אף אחד לא ידע
שהמחיר כבד מנשוא. אחד כבר שילם את המחיר והשגרה נמשכה כאילו
כלום לא קרה. אבל לכולם מהדהדת בראש השאלה, מי יהיה הבא בתור?
גם אני, בעודי כותב את המילים האלה, מתחיל כבר לנמנם בלי
משים.
אני רק מקוה שמי שלא נמצא בבית עכשיו יחזור בשלום.