אני יושב כמעט שבוע בתוך הצינוק. יושב על ריצפת האבן הקרה
והמלוכלכת שמתחתי. השרשראות כובלות אותי לתוך ווים שתלויים
בכיעור חזק בקיר שמולי.לגרוני מחוברת רצועת מתכת התפוסה בשרשרת
שתלויה אי שם מעלי ומרשרשת כל פעם שאני מטה את ראשי לצדדים.
בצדדים יש בלוקי אבן מחוספסות החוסמות כל קרן אור שמנסה לחדור
בעיקשות לתוך שני מטר על שני המטר שלצדדיי.
חם לי ,אם בגלל העובש והמחנק ששורר כאן למטה,ואם בגלל החליפה
המחויטת בעלת המיקטורן , והעניבה ,מתחת לקולר.
פעם ביום ,אין לי מושג באיזו שעה,חודרת קרן אור לתוך החדר
כשנפתח  האשנב ונסגר מיד על שני פרוסות לחם,אורז ומים עבשים.
כשזה קורה אני מהר נצמד לאשנב, מנסה לחוש את האור שלשניה
חודר.
לספוג אותו לתוכי,להינות מהשינוי הרגעי באויר הטחוב.
כמעט שבוע,אפשר להשתגע. אני משתדל להירדם. בשאר הזמן אני הוזה,
חושב על הטעות , על הפשע שביצעתי.
גזר הדין מאסר עולם ללא חנינה,כך אמר הרב. אני מסתכל בטבעת
הלוחצת את אצבעי,כך שהבשר אדום ונפוח סביבה.
מסתכל בחדגווניות ששוררת מסביב.בדממה .
כמעט שבוע,אולי יותר. איבדתי מזמן תחושה של זמן בשחור
שמסביבי.
למעלה,בכלובים ,יש יותר מקום,אבל העונש שלי קשה יותר,וישר
נשלחתי לצינוק.
לפעמים אני שומע זעקות,קולות לא אנושיים שמגיעים מאחורי
הקירות.
הרבה כלובים,הרבה צינוקים.
נשמע  רחש מכיוון האשנב. זחלתי לשם במהירות ,והחדרתי את ידי
בטרם יכלה היד שפתחה לסגור." תוציאו אותי",לחשתי  ואז בקול
צרום "אני
חף מפשע".
ואז שמעתי את קולה של אשתי מהעבר השני "חביבי,אנחנו מקבלים
ארבע פרוסות לחם ליום,ואתה מקבל חצי.יש לך טענות.".
"דינה" ,לחשתי,"מה את עושה כאן?".
"אני בצינוק בדיוק כמוך", שמעתי את קולה.
הסתכלתי בחריר האשנב. חושך בתא שלה,אבל במרווח יש אור,בינינו
יש אור. והאור הזה מחזיק אותנו בצינוק, כמעט שבוע, בעצם מי
יודע כמה זמן.
איבדתי מזמן את התחושה.