ריח הבושם הקלוש שלה, הכיל בתוכו את כל מסתורי פרחי הבר
הרחוקים, וכאשר התגנב אליך הניחוח, עורר בך את כל אהבות
ואכזבות הנעורים המתוקות אשר ידעת בכל ימי חייך. את הזכרונות
הנפלאים של חלומות האמת והיופי אשר התעוררת מהם עם חיוך מלאכי
על פנייך, ומעגלי הפיות העדינות אשר עוד היו מרקדות איתך
בזמנים שעוד היית חכם מספיק בכדי להיות תמים, כאשר היית ילד בא
בימים. הניחוח ניגן באוויר המתוק וברוח הקרירה שנשבה כאילו
שלובים הם בריקוד אשר רק בדמיונך היית יכול להלחין וכאילו רקדו
כך מאז ומתמיד. ואתה, כמשתתף בריקוד השמימי והארצי גם יחד, לא
כצופה, כמפריע, אלא כטיפת דמעה הניגרת על לחייה של הרוח כאשר
נושבת היא בשעת ערביים ונזכרת בכל מה שצופן בחובו העתיד, כחלק
בלתי נפרד מן המנגינה השותקת ומן הריקוד האילם. ריח הבושם שחלף
מכבר מן העולם, אך הקים לחיים עידנים שנקברו ונשכחו מזמן.
עידנים של יופי ואבירות, ומאגיה, אך יותר מכל של חורבן, ועצב,
של נהרות אשר ספגו דמעות ודם עד אשר נתייבשו כליל ממים, אך
עדיין המשיכו לזרום בנחישות למען מטרתם, כמאז ומתמיד. זרמו
וזרמו עד אשר הגיעו לים של זכרונות, ים מת, ים של פיות
ושדונים, של אהבות ילדות ונעורים, של אוויר קריר, של פריחה
עדינה, ושל אדמה. אדמה החופנת בתוכה סודות. גופות. המגינה על
תמימותם הנשכחת, נעלמת, של אינספור נשמות טועות.