כשמעירים אותך, אתה תמיד קם על רגל שמאל. לא משנה מה קרה לך
קודם. גם אם הודיעו לך שאתה יוצא הביתה, גם אם זכית בלוטו,
כשמעירים אותך לשמירה אתה קם רע. נקודה. אתה תצעק, אתה תצרח
כמו משוגע, אתה תתחנן ואז אתה תקום. אתה מתרומם ומתיישב על
המיטה. העיניים שלך כבויות לחלוטין. אתה ממלמל לעצמך. תיאוריות
ותסריטים על איך אתה בורח מהשמירה הזו. אתה קם מהמיטה, יוצא
מהחדר וניגש לרשימת השמירה. זהו מצב עדין ביותר הדורש את מלוא
תשומת לבך., שכן הזמן שנותר לך עד השמירה תלוי באופן מלא באדם
שאתה מחליף. אם זה מישהו שאתה לא סובל, יש לך את כל הזמן
שבעולם. אם זה חבר טוב, צריך להזדרז. נראה שיש לך מזל. בעמדה
יושב הדרעק הכי שנוא עליך. חיוך עולה על שפתיך ואתה מתחיל
לחזור לחדר. טיול שקודם לקח בערך ארבע שניות, הופך למסע מענג
בן עשר דקות, בו אתה עוצר ליד כל אדם, עץ, פרח וחיה בכדי לשאול
לשלומם. אתה שורק לך איזו מנגינה עליזה ומכוון באיטיות
לשירותים. מצחצח שיניים במשך כמעט חמש דקות, חוזר לחדר ומבלה
שם עשרים דקות במדידת מדים. מצאת את השילוב המושלם בין ירוק
לירוק ואתה יוצא מהחדר.

אתה עומד מול מפקד, מקשיב בעוד הוא קודח לך בשכל על צירים,
כיוונים, מילות קוד ושאר שטויות. אתה מנסה להיראות מעוניין, אך
ללא הצלחה. אתה זורק איזה "כן" מדי פעם. מהנהן בראש כל כמה
משפטים ועולה לעמדה. כאן מגיע חלק ממש מעניין. כאן ניתן לראות
שגם האדם הכי מנומס ונחמד הופך למטורף מגעיל לאחר שש שעות
בעמדה. אתה שקמת לפני חצי שעה כבר רענן. אתה שואל לשלומו והוא
כמעט רוצח אותך במקום. "עוף קיבינימט! אני פה כבר שנים!" הוא
מסנן. אל תשים לב, הוא יישן קצת ויקום כמו חדש. אתה נכנס
לעמדה. חדר קטן, מעופש חשוך והכי גרוע, חם. חם נורא. מאוד. אתה
מתיישב על הכיסא ומביט בשעון. עברו חמש דקות. כמה שניסית לטחון
אותו, כמה שאתה שונא אותו, עברו רק חמש דקות.

כשחושבים על זה לעומק, מה שברור שעשיתי, ניתן לראות ששמירה היא
הדבר הכי לא טבעי שיש. אני חושב שהמצב היחיד שאיכשהו מתקרב
לחוסר הטבעיות שבשמירה הוא הבליינד-דייט. לוקחים שני אנשים שלא
פגשו אחד את השני אף פעם, לא יודעים איך השני נראה, לא יודעים
שום דבר אחד על השני, זורקים אותם אחד מול השני באיזה בית קפה,
ואומרים להם שיש להם בערך שעה וחצי להרשים זה את זה. טבעי?
מובן שלא. כך גם השמירה. לוקחים אדם, זורקים אותו לחדר קטן,
מגעיל וחם שצופה על עיר ערבית שמאוכלסת בהרבה ערבים מאוד
מפחידים ואומרים לו "הנה, שב כאן ותוודא שאף אחד לא נכנס והורג
אותנו."

ישנן  כל מני שיטות להעברת הזמן. עצה אישית: אף אחת לא עובדת.
שום דבר לא יגרום לזמן לעבור מהר יותר. אני לא רוצה לערב את
איינשטיין, אבל הזמן הוא לא דבר מוחשי. הוא דבר מדויק ולא משנה
מה תעשה, הוא לא יעבור מהר יותר. ישנה כמובן את הסוגיה העתיקה
שאומרת שככל שאתה נהנה, כך הזמן עובר מהר יותר. כמובן, חוק זה
לא חל במקרה שלנו, שכן אלא אם כן אתה מטורף חסר גבולות, אתה
ממש לא נהנה בשמירה.

אתה מתחיל לשרוק שוב. מפסיק. לתופף קצת על הברכיים. מפסיק. שוב
לשרוק. לא יכול להיות שעברו רק עשר דקות. אם יש דבר חיובי
בשמירה, הוא פיתוח היצירתיות. אם אתה לא מפחד להיתפס, אתה יכול
לקרוא, לצייר ולכתוב. אני אישית מכיר מישהו שהיה עולה לשמירה
עם פלסטלינה ומפסל את רמאללה. כך קורה, שאתה מוצא את עצמך
באמצע הלילה, מוקף בערבים, מחזיק פנס ביד אחת ועט ביד שנייה
וכותב על כל הדברים הנהדרים שתעשה באזרחות. איך שלא תשמור יותר
אף פעם שתהיה אזרח, כי אזרחים לא שומרים.

הזמן פשוט לא עובר. אתה חושב על כל דבר אפשרי. כשאתה מסיים אתה
מתחיל מההתחלה. ממחזר מחשבות וזיכרונות. צוחק עם עצמך ומדבר
לעצמך. אתה מתחיל לחשוב דברים כל כך לא נורמאליים שזה מתחיל
כבר להפחיד. אתה תוהה עם שק החול סובל מזה שאתה בועט בו ומה
היה אומר אם היה יכול לדבר. אתה שואל את עצמך אחרי כמה זמן
תאבד את ההכרה אם תחבוט את הראש בקיר. אתה בודק אם לגרד את
הקיר אם השיניים באמת עושה צמרמורת.  
כל התהליך הזה חוזר על עצמו במשך שלוש שנים כעשרים מיליארד
פעם. אתה מגיע לבקו"ם, זורק על איזה אידיוט את המדים שלך
ובורח. בדרך אתה יורק על הש.ג. וזהו. אתה אזרח. תוכל לממש את
כל התוכניות הנהדרות עליהן כתבת בשמירות שלך. תוכל להיזרק בבית
ולא לעשות כלום. תוכל לעשות מה שאתה רוצה. נקודה.

חודש אחר כך, אתה מוצא את עצמך שומר שוב, הפעם על ילדים בבית
ספר. עשרה מטר מהשער חולף חייל. אתה רוצה לצחוק עליו, נכון?
אתה רוצה לצעוק לו שהוא מאחר לשמירה. אבל תראה באיזה מצב זיפת
אתה נצמא. החייל בדרך הביתה לאוכל עם אימא ולבירות עם אבא,
ואתה נמצא מאחורי סורגים של שער חורק בבית ספר דתי עם מנהלת
נחמדה מדי ואב-בית שמתנהג ומדבר כמו פרק יצירתי מדי של אופרת
סבון. ומתוך ייאוש, או שמא זהו אינסטינקט טהור, אתה תופס עט
ודף, ומתחיל לכתוב על השמירות שלך בצבא וכמה כיף היה לך שם.