חמש הדקות הללו נראו לי כמו נצח. ישבתי על הספה ובהיתי בתקרה,
נזכרת בכל הדברים הטובים שקרו לנו ביחד. אמנם הוא רק ירד שניה
למכולת לקנות חלב,אבל כשאמר שהוא הולך הייתה מן הרגשה שהוא
הולך לעולם, לא אראה אותו עוד, הוא לא ישוב ויחבק אותי או
ינשק.
כי נמאס לו! נמאס לו ממני, נמאס לו לאהוב אותי, נמאס לו לראות
אותי, אבל הכי הרבה- נמאס לו שאני אוהבת אותו...
רציתי לצעוק לו שישאר, שאני אוהבת אותו, שאני לא אוכל בלעדיו,
שאני אתאבד! אבל במקום זאת שתקתי והבטתי בו בעיניים על סף בכי
יוצא מן הבית, כאילו לא חשוב לו שאני לבד.
יצא- כך, במן עצבנות ולא התיחס אלי, לא אמר שלום.
חמש דקות שלמות אני מחכה לו- בוהה בתקרה,רוצה שישוב ויחבק
אותי. אבל לא, אני בטוחה, הוא לא רוצה להיות כאן, הוא לא אוהב
אותי יותר.
הוא לא אוהב אותי...


עוד חמש דקות עברו. הוא באמת יעזוב אותי, ישאיר אותי כאן, אם
החיים שלי- לבד. מה אני אעשה עכשיו? אין לי אף אחד בלעדיו. הוא
היחיד שאוהב אותי או לפחות אהב, ואולי גם זה לא.
הוא ילך. אני כבר רואה אותו בדמיוני עם כל הבלונדיניות שרצות
אחריו כאילו היה אלוהים. ולמה שלא יעזוב אותי לטובת מאה
בלונדניות. שייעזוב, שילך,שילך- אני לא רוצה אותו, שירוץ עם
שלו ויזדיין איתן כל היום!!!לא רוצה כלום!


כבר רבע שעה עברה מאז שהלך, אני כוססת את צפורניי בעצבנות-
בוכה.
יודעת שהוא לא ישוב וכל חיי אשב כאן- לבד, על הספה הזאת ואבכה-
אחכה לו. אקבל אותו גם אם מאה בלונדיניות. רק שיחזור.


הוא חזר. הניח את שקית החלב במקרר, כאילו כלום והלך לשירותים.
תמיד ידעתי שיחזור.